יום ראשון, 28 ביוני 2015

טיפול בחשיפה/ המלצות למסעדות בברלין

לאחרונה חגגתי את יום הולדתי ה-30. למרות הבדיחות על כאבי הגב, ההתקרחות הפוטנציאלית (שעוד לא התחילה לתת אותותיה!) והחיים הבורגניים המשעממים (אני טוען - "שלווים") שמגיעים עם שינוי הקידומת, בכל זאת חיכיתי ליום ההולדת הזה בציפייה דרוכה במשך שנתיים לפחות; סוף סוף השערות הלבנות בצידי הראש תואמות את הגיל הביולוגי שלי. מעבר לזה, יש משהו בחברה ובתרבות שלנו שמאוד אוהב מספרים עגולים. אפשר לקרוא לזה OCD, אבל אפשר גם לראות בזה סיבה למסיבה קצת יותר גדולה מהרגיל.

עוגת יום ההולדת המושלמת שענת קורוטיץ הכינה לי

לרוב, וזה כבר ידוע, אני אוהב שהמושכות בידיים שלי. הפעם, הרשיתי לינשוף לקחת את השליטה (מבחינים בפרדוקס?), ולא היה לי מושג מתי ואיך אני הולך לחגוג 30 קייצים. פשוט זה לא היה. הרגשתי שמשחקים לי עם התודעה, וחשדתי בכולם ובכל דבר. עם זאת, היתה לי "מילת ביטחון", ובכל רגע היתה לי את האפשרות להפסיק את חוסר השליטה הזה. אני שמח להכריז שלא השתמשתי בה, והחזקתי מעמד עד הסוף. נרפאתי! או שלא. אבל בכל מקרה, בסופו של דבר, חגגתי בצורה הנפלאה ביותר עם המשפחה המדהימה שלי והחברים האהובים שלי שהם לעולם לא יהיו מובנים מאליהם. אם אשאב מעולם המושגים של פאבלוב, לאיבוד השליטה היזום הזה היה חיזוק חיובי. אולי זה ילמד אותי להבא לשחרר קצת יותר.

קינוח הגבינה של מסעדת "פופינה"

בשעות האחרונות של יום הולדתי, קיבלתי הפתעה נוספת: כרטיס טיסה לברלין. בעיניי, קיבלתי עוד טיפול בחשיפה. בדרך כלל נדרש לי חודש שלם לפחות לתכנן סוף שבוע בחו"ל מבחינת מסעדות וחנויות שוות, והפעם עמדו לרשותי רק חמישה ימים, כולל סגירת משימות שקשורות לעבודה. הלחץ היה בשמיים, אך עמדתי במשימה בהצלחה. זו לא היתה הפעם הראשונה שלי בברלין, אז הרשיתי לעצמי לוותר על כל אתרי המורשת כדי להכניס ללו"ז יותר מסעדות. ברלין היא עיר גדולה. ענקית, אפילו. מחייבת תחבורה ציבורית, וכמעט בלתי אפשרי לתור אותה רק ברגל. היא מעייפת נורא ולוקח יום או יומיים להתרגל אליה. אבל כמה שהיא מגניבה וכייפית (למרות שהשטיק שלה חוזר על עצמו לעיתים קרובות מאוד). זו עיר שזוכרת את המורשת והמסורת שלה, אך גם ממנפת אותה על מנת להתקדם ולהתחדש. האוכל בברלין הוא בהחלט ביטוי נפלא לכך. מנות מסורתיות מקבלות פרשנות חדשה ומרהיבה. מפעלים ישנים מוסבים למסעדות. חללים קטנים וצרים הופכים לבתי קפה איכותיים ומינימליים. וכל זה בעלות לא אופיינית לאירופה. כלומר, משתלם למדי.



האזורים המומלצים הם האקשה מרקט (למרות שהוא נמצא במגמת התמסחרות, אבל אפשר למצוא שם שופינג מעולה ובתי קפה טובים), פרנצלאוארברג (שכונת פועלים שהפכה למגניבה ועכשיו בתהליך התברגנות. עדיין כיף שם, במיוחד על רחוב Kastanienallee) וכמובן קרויצברג - השכונה ההיפסטרית ביותר שיש בה גם את ריכוז בתי הקפה המוצלחים ביותר. מוזמנים לפנות בכיף להמלצות ספצפיות בנוגע לשופינג גברים וגם אם תרצו קישור למפה עם כל ההמלצות ובתי הקפה שאספתי (לא בכולן כמובן הספקתי לבקר).

המלצות למסעדות בברלין

(קליק על שם המסעדה מעביר לאתר שלה)

Martha's

הגענו בשלישי בערב, ולאחר התארגנות זריזה יצאנו לתחנה הראשונה בחופשה שלנו: מסעדת מרת'ה השוכנת ברובע שונברג. כמו רבות מהמסעדות בעיר, גם פה העיצוב הוא יצור כלאיים של מחוספס ומודרני עם שולחנות עץ כאילו כפריים. התפריט מחולק לראשונות, עיקריות וקינוחים, והוא התפריט הכי מפורט שנתקלתי בו בחיי. כל מנה מפורטת לגורמיה, ועדיין ההגשה והטכניקה הצליחו להפתיע אותי.

זו כנראה היתה אחת הארוחות היותר מוצלחות שלנו בברלין. עם תחילת הארוחה, מוגשים לשולחן מאפים רכים הום-מייד שנמסים בפה עם חמאה מלוחה, שמן זית ומטבל שום ירוק.




הזמנו שתי מנות ראשונות: עוף צבעוני וכריך פרעצל עם טלה. איזו פרזנטציה! העוף הצבעוני מגיע בשתי צורות בישול: אחת חזה עוף עסיסי עם מרינדה סמיכה והשנייה רצועות דקות-דקות, כמעין פסטרמה, של חזה עוף. המנה מוגשת עם שלל ירקות צבעוניים, קינואה אדומה, קרמים ורטבים. מנה טובה, מבוצעת היטב, יורדת לפרטי פרטים של כל מרכיב בה ומשלבת באינטלגנציה רבה בין מרקמים וטעמים שונים. לא בכל ביס הצלחתי לזהות איזה טעם אני מרגיש בפה, אבל תמיד היה לי טעים ומפתיע.



כריך הפרעצל היה פשוט מעולה. קציצת טלה שטוחה עשויה על הגריל בתוך לחמנית פרעצל מעוררת תיאבון יחד עם פרוסות דקות של קולורבי מוחמץ. אה, וגם מלא בצל מטוגן בפנים. לא לפספס!



הנה, הגענו לגולת הכותרת של הארוחה: שפצלה עם ראגו זנב שור וירקות במגוון טכניקות הכנה: החל מגזר טרי מסולסל, ועד פרוסות כרובית משוננת, צ'יפס סלק או גזר מבושל. הטעמים עמוקים, השפצלה (סוג של פסטה מזרח אירופאית) שמנמנים ורכים, הבשר נימוח... תענוג.



ראוי לציין כאן את עניין המחיר. תופתעו לדעת שכל הארוחה הזו, יחד עם שני ליטר בירה, עלתה סך הכל 60 יורו (קצת יותר מ-250 שקלים). תוסיפו לזה גם שירות מעולה (כמו בלבול בהזמנת המנה העיקרית, ומנה עיקרית אחרת על חשבון הבית) וקיבלתם מסעדה מצוינת.


Monsieur Vuong

הבחירה הכי ישראלית שלנו, מאחר וכל המלצה שקיבלתי או קראתי כללה גם את המסעדה הזו. אם כן, לא מפתיע שלא היינו הישראלים היחידים שם.



מסייה וונג היא מסעדה ויאטנמית כתומה להחריד, אבל באופן מפתיע היא אופציה מוצלחת כארוחת צהריים. היא שוכנת באזור מתויר למדי (האקשה מרקט), דלת הכניסה שלה מעוטרת בלא מעט מדבקות של TripAdvisor והיא מציעה אפילו מרצ'נדייז של המותג. לא בדיוק הקריטריונים שמעידים על מסעדה כטובה, אבל ההמלצות היו מאוד משכנעות. ואכן הצוות ידידותי, שולט בשפה האנגלית והמנות יוצאות מהמטבח במהירות שיא מחשידה. התפריט, בשונה ממסעדות אסייתיות, יחסית מצומצם וכולל 2-3 אופציות של מנות פתיחה, סלטים ומרקים. יש גם תפריט מיצים וקוקטיילים נהדר ומקורי.


המנות העיקריות נדיבות מאוד, ולא אלאה בפרטים לגבי כל מה שאכלנו (בקצרה: טעים, לא יקר מדי וגם לא מסעיר במיוחד). רק אציין לטובה את מרק הוון-טון. אין לי הרבה ניסיון עם מרקים ויאטנמים, ומעט התאכזבתי כשנחת על השולחן המרק הכי צח שראיתי (עם ירקות טריים קצוצים, חתיכות קטנות של בצל מטוגן ומספר כיסוני בצק במילוי עוף). כמה הופתעתי כשטעמתי אותו. למרות שנראה היה במבט ראשון שהוגשה לנו בעצם קערה עם מים, המרק התברר כמצוין. עומק של טעמים מפתיעים שגרם לי להתפלל שהמרק לא ייגמר לעולם. דווקא המרק הצטלם הכי פחות טוב, עמכם הסליחה.




Industrial Standard

המסעדה הפחות טובה שאכלנו בה, ואולי בגלל שאני לא אוכל חיות שאינן כשרות. לכן, אולי נכון יותר לומר שזו המסעדה שהכי פחות התאימה לנו. האוכל שם יחסית לא שגרתי (פטה כבד ארנבת?!), מפתיע (הקשר בין הציפיה שעולה מקריאת התפריט לבין המנה בפועל הוא מקרי בהחלט) ומאוד מחוספס, ואם בכל זאת יוצא לכם להגיע לשם - שבו על הבר ותשקיפו על המטבח הכי פתוח שנתקלתם בו. חוויה מעניינת מאוד.

הזמנו לחם, ביצה כבושה וסלט סלק קטן שהיו נחמדים, אבל אין יותר מדי מה לכתוב עליהם. המשכנו למנה של שורש סלרי צלוי והזוי. השורש נחצה לאורכו מבלי שקולף ומבלי שהסירו ממנו את הבליטות הקטנות ו"שערות" השורשים. לא מאוד התחברתי, למרות שאני מאוד מחבב את השורש הזה (בעיקר בצורתו הגולמית, המגורדת עם לימון טרי ומיונז).

לסיום הזמנו פיש אנד צ'יפס שלא אכזב. הצ'יפס היה מצוין והזכיר את אמא. נתחי הדג היו נדיבים עם מעטפת קריספית ובשר עסיסי מאוד. המנה מוגשת עם צזיקי מרענן ופסטו מנטה מפתיע. לפחות סיימנו את הארוחה בטעם טוב.



Markthalle Neun



שוק האוכל של קרויצברג, השכונה ההיפסטרית והכייפית. השוק מתקיים בימי חמישי החל מהשעה 17:00, והוא מתמלא במהירות. יש בו מגוון רחב של דוכני אוכל, חלקם הגדול הם נציגות של מסעדות שפועלות בעיר. לונג סטורי שורט: תבואו מאוד רעבים. עוד המלצה: תקנו מנה אחת בכל מקום, ותתחלקו. כך תזכו לטעום יותר מנות.



הזמנו לעצמנו כוס של ג'ין וטוניק שלקח להנדס אותה כעשר דקות, והתחלנו להסתובב. עצירה ראשונה: סביצ'ריה! המקום מציע 2 או 3 אופציות של סביצ'ה טרי-טרי עם קוביות דג ענקיות.


בחרנו את מנת הבית שאני לא זוכר את שמה אך כוללת בטטה, גרעיני תירס קלויים ונגיעה אסייתית ברוטב. טעים, חמצמץ, מתפצח ונימוח. התחלה מעולה.


טרנד הברביקיו (הבשר המעושן) שוטף גם את ברלין, וזה ניכר היטב במסעדות ברחבי העיר. הטרנד לא פוסח כמובן על שוק האוכל, ובחרנו בדוכן הבשר המעושן שהכי מזכיר את המקור האמריקאי המושחת והשמן:  Big Stuff Smoked BBQ.
בדיוק נגמר להם הבריסקט, אז בחרנו בכריך עם שורט-ריבס ושידכנו לו רוטב ברביקיו פיקנטי. כל כך עסיסי וכל כך טעים, ובהחלט לא נופל מהחבר'ה האמריקאיים.



סיימנו את הסיבוב שלנו עם עוד כריך בקר מוצלח מאוד מפוצץ בירקות טריים ומוחמצים ורטבים של הדוכן J. Kinski. הבשר מוגש בין שתי פרוסות לחם שעברו קלייה יסודית. בשלב הזה הייתי כבר שיכור מ-B12, ולכן זה כל מה שאני זוכר.


יש עוד מגוון של דוכנים; החל מפיש אנד צ'יפס, מיטבולז ועד דים סאם ונאן. הבעיה היא שהכל נראה טעים, אך פיזית אין כל כך אפשרות לנסות את הכל. אם כך, אין ברירה אלא לחזור שוב לברלין.


Daluma

בית קפה נהדר הממוקם בחלק הדרומי של פרנצלאוארברג (ממנו אפשר להמשיך אחר כך לסיבוב ברחוב הכייפי Kastanienallee). במקום כסאות ושולחנות ישנן מדרגות רחבות שעליהן מתפרסים, אוכלים וצופים אל הרחוב.למקום יש אג'נדה ירוקה וצמחונית (אולי אפילו טבעונית, לא בדקתי לעומק), והוא מושבם של צעירים רבים מהאזור, כולל גם תיירים, כנראה בזכות השליטה בשפה האנגלית של הבעלים.


הגענו אליו בדיוק בזמן כשהתחיל מבול קצר, והתנחמנו שם במרק כתום עם חלב קוקוס ומנה של קינואה עם טופינג של פטריות, חסה אייסברג ורוטב שקדים לימוני. למרק היו טעמים חדים מאוד, ולטעמי הוא היה מלוח מדי. סך הכל הוא כן היה טעים, אם כי מצמיא. מנת הקינואה היתה מצויינת. מרעננת, משביעה ולא מכבידה. בכלל, התפריט מאפשר לבחור בין אורז, קינואה, פסטה ועדשים ולשדך להם טופינג מבין הרשימה המוצעת. מזכיר את המסעדות האיטלקיות שמציעות לבחור את סוג הפסטה וסוג הרוטב.

למרות הנפילה היחסית עם המרק, המקום בכל זאת מומלץ ולו רק בזכות האוירה הברלינאית שלו.



New Burger
(לא מצאתי אתר)

בר המבורגרים בקומה השישית של הכלבו המפורסם KaDeWe. אין ספק שמדובר בפוד קורט הכי יוקרתי שנתקלתי בו, אבל כל מה שרצינו כשהגענו לשם היה המבורגר טוב. לא ידענו אם נמצא פה את מבוקשנו, אבל כמו צירוף מקרים קוסמי נעמדנו לפתע מול השלט של ניו-בורגר.

אין טעם להרחיב את הדיבור יותר מדי: המבורגר עסיסי ושמן, מיונז הום-מייד, בצל מטוגן וצ'יפס בטטה. סיי נו מור.





Zazza

בבוקר הראשון בברלין הגענו לבית הקפה הזה לגמרי במקרה, כאשר בכלל חיפשנו מקום אחר. אין בו שום דבר יוצא דופן מאחיו הברלינאיים, ולכן הוא בהחלט מייצג את רוח ואופי בתי הקפה בעיר: תפריט אוכל מאוד מאוד מצומצם (ומשובח) שמשאיר את הפוקוס לקפה עצמו של המקום. העיצוב הוא אקלקטי, היפסטרי, יד שנייה, פשפשים - הבנתם את הקטע. צעירים רבים מקליקים שם במרץ על הלפטופים שלהם, ואנחנו העברנו שם שעה שלמה עם קפה באמת מצוין, קרואסון חמאה אלוהי שהביא אותי להזמין עוד אחד ופרוסת קיש צמחונית טעימה. ככה ראוי לפתוח כל בוקר.





La Soup Populaire
(ההמלצה למסעדה הגיעה מהבלוג "שוקולד ומלח" של הצלמת המוכשרת טל סיוון-ציפורין)



שף המסעדה הוא השף המכוכב טים ראו. ברשותו מספר מסעדות מכוכבות מישלן, אך זו ספציפית לא, דבר אשר משאיר אותה מעט שפויה מבחינת המחיר: ארוחה שלמה לזוג שכללה מנה ראשונה, שתי מנות עיקריות וקינוח עלתה כ-60 יורו (לא כולל שתיה).



כפי שטל הבטיחה בבלוג שלה, המסעדה ממוקמת במבנה שהיה בעבר מפעל תעשייתי. יש לזה קטע מגניב, אני חייב להודות. בנוסף, המקום הוא גם גלריה שמציגה תערוכות מתחלפות. בלי לתכנן זאת מראש, גילינו שהתערוכה הפעם היא "בלאגן" של האמן נורברט ביסק. השם הישראלי של התערוכה מרמז כמובן על העיסוק בישראל וליתר דיוק - בתל אביב. היה מאוד מעניין לבחון את ציורי הענק הפוסטמודרניים המתארים את ההוויה המקומית האישית שלנו בתוך הקונטקסט של ברלין. מעורר הרבה מחשבות ורגשות, וגם תהייה כיצד מבקרים לא-ישראליים חווים את הציורים הסטריאוטיפיים (לאו דווקא לרעה) הללו.



חזרה לאוכל, שכן זהו לא בלוג אומנות. השף טים ראו הרחיק ובנה תפריט קצר המושפע מהתערוכה, לצד התפריט הרגיל של המסעדה.  הקשר הפשטני בין המילה "בלאגן" לבין האסתטיקה של המנות אינו קיים, אך כפי שניתן יהיה לראות בהמשך - הוא עשה שימוש בחומרי גלם ישראליים.

לאחר שהוגשו לשולחן פרוסות לחם, ממרח ג'ינג'ר וקורנישון בחמיצה ביתית, התחלנו עם מנה ראשונה מתוך התפריט הרגיל: אספרגוס לבן, חלוט ושמנמן שנמצא בדיוק בעונה. האספגרגוס מוגש עם ענבים ועם טבעות של צ'ילי ירוק חריף. אישית לקח לי קצת זמן להתרגל למרקם ולטעם של האספרגוס הלבן, במיוחד כאשר ציפיתי לאחיו הירוק, אבל המנה היתה טובה והרוטב שהוגש איתה סייע לכך רבות. לא זיהיתי לגמרי מהו אותו רוטב מסתורי, אך לדעתי מדובר ברוטב על בסיס ביצה (ממשפחת ההולנדייז, אני מניח).


הלאה אל המנות העיקריות: נבחרה מנת דג מתוך תפריט ה"בלאגן" שהורכבה מפילה דג לבן, פרוסה של אבטיח כבוש וכוסברה טרייה עם שבבי קוקוס. המנה כמעט שאינה מתובלת, אך היא עשויה בדיוק רב. מעט משונה להרכיב ביס של דג ואבטיח, אך זהו שילוב לא רע בכלל.


המנה העיקרית הנוספת היא מתוך התפריט הרגיל, והיא כוללת שתי קציצות טלה לצד קציצת סלק (חתיכות סלק מבושל ש"אוחדו" לעיגול) על מצע פירה רך ונעים. מנה שלחלוטין שואבת מתוך המטבח הנורדי, והיא גם היתה המוצלחת בארוחה.


הקינוח הוזמן גם כן מתוך תפריט ה"בלאגן": גלידת שומשום, עלי נענע, עיגולי מרנג קטנים ו"מרק" של פסיפלורה וכורכום. קינוח נפלא! יש לציין את הכורכום שמופיע בעדינות האופיינית לו כמעין טעם לוואי שעושה בהחלט קצת בלאגן (טוב!) בפה.


בשורה התחתונה, מדובר במסעדה שמספקת חוויה עם אוכל לא מאוד שגרתי. אמנם לא אכלתי שם את האוכל הכי טעים בברלין, אבל בהחלט נהניתי.

Burgermeister

אי אפשר לדבר על האוכל בברלין, מבלי לדבר על אוכל רחוב. כעיר מהגרים, היא רוויה באוכל רחוב אתני - החל מדונר ועד מאכלים ויאטנמים, וכמובן בלי קשר גם הנקניקיה הגרמנית המפורסמת. שווארמה יש בארץ, אסייתי אכלתי במסייה וונג ומנקניקיות אני מעדיף להימנע באופן כללי.

אם כן, זה משאיר אותי "בלית ברירה" עם המבורגר. בורגרמייסטר הוא כנראה ההמבורגר הכי מפורסם בברלין, וההוכחה לכך היא התור הבלתי נגמר שמשתרך מאחורי דלפק ההזמנות הקטן מתחת לפסי הרכבת בקרויצברג (פרט טריוויה: המבנה היה בעבר שירותים ציבוריים). הוכחה נוספת היא שבנוסף להמלצה על מסייה וונג, כולם גם המליצו על המקום הזה.

כמו אירופאים מחונכים, עמדנו בנימוס בתור הארוך. האם ההמבורגר שווה את זה? ההמבורגר הקלאסי הוא טעים, עסיסי אבל בהחלט לא ההמבורגר הכי טוב שאכלתי בחיים שלי. ישנן גרסאות מושחתות יותר של ההמבורגר, כמו זה שהינשוף אכל, אך מטעמים מצפוניים (כשרות בדרך שלי) לא ניסיתי אותן. מה שכן, מדובר באופציה לא יקרה בכלל (4-6 יורו להמבורגר, לא כולל צ'יפס ו/או שתיה) וכייפית, שכן זוכים לשבת על הברזלים ולחלוק שולחנות עם זרים גמורים. תמיד אמרתי שאוכל מקרב בין אנשים.




???
ההמלצה האחרונה היא חסרת שם, והיא האתגר שלכם. עצרנו במקום הזה לקפה מצוין ופרוסת עוגת צנוברים בזמן שיטוט בקרויצברג, אך שכחתי לרשום את שם המקום. המוכרת היא ישראלית קצוצת שיער אדום ומאוד נחמדה. אם מישהו במקרה מזהה, אשמח לקבל את שם המקום :)