יום שני, 8 באפריל 2013

עולים לרגל

אחד חכם אמר לי פעם כי ירושלים היא מיקרוקוסמוס של העם היושב בציון. מספיק ביקור אחד בעיר כדי להבין כמה העיר הזו מושכת לקצוות. לרוב מנוגדים. לרוב קצה אחד חזק ממשנהו. ובכל זאת, אף על פי שלעולם לא אגור שם (התחבורה בעיר מעבירה אותי על דעתי, ודעתי על הכביש קצרה מאוד), אני תמיד שמח לבקר שם. 50 דקות מתל אביב, ואני מרגיש בחוץ לארץ. פרובינציאליות לשמה.

השוני המהותי בין תל אביב לירושלים הוא מסקרן כל כך. ומושך. זאת בכל אופן עד שהרעב נותן אותותיו. ואז עולה השאלה, "איפה אוכלים?". כמובן שירושלים מתגאה במוסדות קולינריים מכובדים, ואין בדבריי התנשאות תל אביבית על עולמה הגסטרונומי של העיר. אך העניין הוא שכמעמד ביניים נשחק, לא מתאפשר לי להגיע לעיר אלא בסופי השבוע. מעטים המקומות הפתוחים בשבת, ואפשרויות הבחירה מצומצמות. אחרת הייתי מהלל את השיפודים של מוריס בצמוד לשוק מחנה יהודה, ובמיוחד את החריף המעולה שלו. אבל חזרה לעניינינו. 

התחלתי לדבר על ירושלים כעיר שמלאה בניגודים, ולא בכדי. בחרתי לכתוב על שתי מסעדות שמייצגות עבורי שני עולמות שונים. האחד טוב והשני.. ובכן, רע. 

בחול המועד פסח הגעתי פעמיים לירושלים, פעם אחת בערב שישי ופעם שנייה בחג שני, וחיפשתי מקום שגם יהיה כמובן פתוח וגם יכיל מנות ללא גלוטן (מטעמי מסורת, אתם יודעים). כן, מאוד פוסטמודרניסטי מצידי. 

בערב שישי הגעתי בפעם השלישית בחיי ל"זוני". בביקור הראשון שלי שם התרשמתי כי המקום נראה כמו העתק של הבראסרי התל אביבי. אפילו הפונט בתפריט כמעט זהה, ועם זאת המקום מצליח לעמוד בזכות עצמו. המסעדה שוכנת במרכז העיר, בקומה השנייה של מבנה עתיק (כמו שאר המבנים בבירה), בלי יח"צ וצלצולים. כנראה שלא הייתי מגלה את המקום אם לא היה מתלווה אליי בחור כמעט-מקומי.

בכל אחד מביקוריי במסעדה, זכיתי לשירות מעולה, מקצועי ומחוייך. לא רשמי מדי, לא שכונתי מדי. והאוכל? מעולה ומוקפד. המנה הקבועה שלי שם היא קציצות טלה אווריריות ושמנמנות המגיעות בתוך צלחת עמוקה עמוסה ברוטב סלק ורכז רימונים עם תוספת לבחירה (מבין אורז, פירה, צ'יפס, סלט ירוק או ירק מאודה. כך גם בשאר המנות העיקריות). באותו ביקור הזמנו גם חזה עוף ברוטב עגבניות, זוקיני, שעועית ירוקה ולימון כבוש. לא הבחירה הראשונה שלי, אבל פסח ברקע ולא היו הרבה אופציות. ובכן, זו גם כן התגלתה כמנה מוצלחת. אמנם לא היה זכר לשעועית הירוקה המובטחת, אבל הזוקיני היה פריך, הלימון הכבוש הזכיר לי את סבתא והעוף היה עסיסי. ממליץ בחום גם על הצ'יפס שנחתך במקום ומהווה תוספת נדיבה. את הארוחה ליווה קוקטייל של בקרדי וסורבה שהפך גם הוא לקבוע; מר ומתוק במידות הנכונות. מעבר לכך, מניסיון קודם - מומלץ מאוד גם לבחור בהמבורגר של המקום. (זוני: רחוב יואל משה סולומון 15, ירושלים)

מספר ימים לאחר מכן הגעתי שוב לירושלים. הרעב היה גדול, ולכן לא היה זמן להתלבטות. הגעתי לפוקצ'ה בר. זו הפעם השנייה שלי במקום. הראשונה הייתה לפני למעלה משנה, באותו יום שישי סוער שבו ירד שלג בגוש עציון. הגענו אז בשעות הערב למקום כשברקע שלג וגשם, ועל השולחן מונחת פוקצ'ה חמה ומנופחת. היה בהחלט לא רע. הפעם היה בהחלט רע.

המקום היה עמוס במשפחות וצעירים מקומיים. על פניו סימן מבטיח, בפועל - פלשבק. ה"סוהו" בראשון לציון. לא הקשבתי לתחנוני ליבי לנוס מהמקום שכן הרעב היה חזק ממנו, וחבל. כיאה למקום מסוגו, התפריט כמובן כולל אינספור אפשרויות בחירה בתמחור גבוה. המלצרית הבטיחה כי הלחמניה הכשרה לפסח של ההמבורגר מצוינת. פה הייתי צריך לחשוד, אבל הרעב הנחה אותי לחשוב שאם המקום גובה חמישה שקלים נוספים על הלחמניה, כנראה שהיא באמת מיוחדת. אבל לא. לחמניית ביצה כש"לפית סטנדרטית לחלוטין. כלומר, לא טעימה. ההמבורגר היה תפל לחלוטין. לא עזר המלח וגם לא הרוטב דמוי המיונז התעשייתי והלבן-מדי. ואני לא רוצה לדבר על החרדל שהזכיר לי את נקניקייה בבית קולנוע. הסטייק-צ'יפס גם הוא תעשייתי ובטח לא נחתך במקום. "הפרגיות התאילנדיות" היו 5 חתיכות קטנות של פרגית (בעלות של 72 ש"ח!) שמשחו אותן ברוטב צ'ילי מתוק. מסעדה שמשתמשת ברוטב הזה היא בעיניי מסעדה עצלנית ומיושנת. כנראה שאחזור לשם רק אם יהיה לי קרייבינג בלתי מוסבר לפחמימות, ואזמין פוקצ'ה ענקית להתנחם עימה. (פוקצ'ה בר: רחוב רבי עקיבא 4, ירושלים)