יום רביעי, 3 בדצמבר 2014

לביבות דלעת וריקוטה לצד ריבת תפוחים חורפית

השנה התמזל בחלקי לקחת חלק בפרויקט לביבות חנוכה מאוד מיוחד: שיתוף פעולה עם הבלוגר גיל גוטקין ("מבשל ואוכל") ורחלי קרוט (FoodPage). הרעיון: כל אחד משתף את המתכון שלו ללביבות טעימות שישדרגו בוודאות כל ערב של הדלקת נרות.

נעניתי ברצון לשיתוף הפעולה, אך מהר מאוד הוא הפך לאתגר; אילו לביבות אני אכין? פשפשתי מעט במטבח הטוניסאי בתקווה למצוא לביבות טוניסאיות של חנוכה, או לפחות איזה מאכל טוניסאי מיוחד לחנוכה, אך העליתי חרס בידיי. אמא שלי אמנם נוהגת להכין עוגיות יו-יו (עיגולי בצק מטוגנים המזוגגים במי דבש), אך זה הוא לא מאכל המאפיין ספציפית את חנוכה. חשבתי אפילו לתת מתכון לפריקסה (בעיניי מדובר בסופגנייה לכל דבר), אבל הוחלט שהפוסט יעסוק בלביבות בלבד. לא אמרתי נואש, והחלטתי להמציא משהו משל עצמי.

הקוראים הקבועים יודעים שיש לי חיבה מיוחדת לפסטה, ואחד המילויים שאני יותר מחבב עבור טורטליני או רביולי הוא דלעת אפויה וריקוטה. אפשר לנשנש אותו בכיף ישר מהקערה. זו היתה נקודת המוצא שלי. החלטתי שהלביבות שלי יהיו לביבות דלעת וריקוטה, אשר להן אשדך מטבל מעניין. חשבתי על העונה החורפית שבה מתקיים החג, ואוטומטית עלה בראשי הרעיון של ריבת תפוחי עץ עם תבלינים חמים וחורפיים: קינמון, הל ואניס.

נפגשנו שלושתינו בבית המואר של רחלי (ממש גן עדן לצלמים) בצהרי יום שישי לבישולים, צילומים וכמובן טעימות של כל הלביבות. אז מה יש לנו? בבלוג של גיל תוכלו למצוא מתכון מצוין ללביבות תירס כיפיות ובאתר של רחלי תמצאו מתכון ללביבות חמשת הבצלים - תענוג לחיך. עם כל הנסיונות והטעימות באותם צהריים, גיליתי שלביבות הדלעת שלי יכולות ללכת מצוין גם עם אחד המטבלים המלוחים (על בסיס שמנת חמוצה) של גיל ורחלי.

מתכון חנוכה: לביבות דלעת וריקוטה לצד ריבת תפוחים חורפית


החומרים ללביבות:

  • 1 ק"ג דלעת
  • 1 ביצה
  • 2 כפות ריקוטה
  • 3 כפות קמח
  • קורט אגוז מוסקט
  • מלח אטלנטי
  • צ'ילי גרוס וחריף
  • מעט שמן זית
  • שמן קנולה לטיגון
החומרים לריבה:
  • 1 ק"ג תפוחי עץ (גרנד סמית') חתוכים לקוביות. לא לזרוק את הליבה! (הסבר בהמשך)
  • כוכב אניס
  • 3-4 תרמילים של הל
  • מקל קינמון
  • 500 גרם סוכר לבן
  • כפית תמצית וניל (לא חובה)
אופן ההכנה - לביבות:

פורסים את הדלעת לפרוסות עבות, ומניחים בתבנית עם נייר אפייה. מחממים את התנור לחום של 200 מעלות.



בזמן שהתנור מתחמם, מזליפים על פרוסות הדלעת שמן זית ומפזרים עליהן מלח אטלנטי וצ'ילי גרוס. מכניסים לתנור לזמן של חצי שעה (עד שהדלעות מתרככות לגמרי, ואפשר לתת להן עוד קצת זמן כך שקצוות הדלעת יישרפו מעט ויעניקו טעם מיוחד יותר ללביבות).


מוציאים מהתנור, ומסירים את הקליפות.


טורפים ביצה בתוך קערה, מוסיפים את חתיכות הדלעת הקלופות, ריקוטה, קמח ואגוז מוסקט. מועכים היטב את הדלעת, ומערבבים לעיסה אחידה.



מחממים מעט מאוד שמן קנולה במחבת (חשוב! לא מדובר בטיגון עמוק), ומתחילים לטגן את הלביבות: לוקחים כמות של כף אחת מהמחית, מעבירים למחבת ומשטחים אותה. לאחר 2-3 דקות (כאשר הלביבה משחימה היטב, אך לא נשרפת) הופכים צד לעוד 2-3 דקות. מעבירים את הלביבות המוכנות לצלחת עם נייר סופג.










אופן ההכנה - ריבת תפוחים חורפית:

חותכים את התפוחים לקוביות קטנות, ומעבירים לסיר. רצוי להוסיף גם ליבת תפוח אחת לסיר, שכן כפי שרחלי וגיל לימדו אותי - היא תורמת להסמכה של הריבה.



מוסיפים לסיר את הסוכר, ומתחילים לבשל על אש בינונית. לאט לאט התפוחים יגירו נוזלים והסוכר גם יתחיל להתקרמל. חשוב מאוד! להקפיד לערבב מדי פעם על מנת שתחתית הסיר לא תישרף.


כאשר הסיר מתחיל להתמלא בנוזלים, מוסיפים לסיר את התבלינים: מקל קינמון


וגם הל (לפצח 3-4 תרמילים, ולכתוש את ההל היטב. מניסיון, ביס עם הל שלם זה לא כל כך נחמד) וכוכב אניס.


מבשלים את הריבה כ-45 דקות. אתם תשימו לב כי לאחר 45 דקות הריבה עדיין לא במרקם סמיך מספיק, אך אל דאגה! בעת הצינון, הריבה מסמיכה ומתקשה. בישול יתר יביא לריבה קשה ולא אכילה. רגע לפני שמכבים את האש, מוסיפים כפית תמצית וניל (לא חובה), ומערבבים היטב. מניחים לריבה להצטנן.


מגישים לשולחן את הלביבות החמות, ולצידה מגישים את הריבה.


אפשר כמובן להגיש עם מטבל על בסיס שמנת חמוצה. הלביבות האלו הולכת איתו נהדר.




יום רביעי, 26 בנובמבר 2014

לאכול את התפוח, ולהשאיר אותו שלם/ המלצות למסעדות בניו יורק, חלק ב'

המלצות למסעדות ואוכל טוב בניו יורק - חלק ב':

(לחצו על שם המסעדה כדי לעבור לאתר המסעדה)

Buddakan

שמעתי על המסעדה ביולי האחרון כאשר הצלחתי לשים את ידיי על קובץ ההמלצות של השף עומר מילר. מספר חודשים לאחר מכן, ערב הנסיעה לניו יורק, נטע (אותה מומחית לשיווק שהוזכרה בפוסט הקודם) המליצה לי על המקום, ובעיקר על מנה אחת ספציפית: נודלס עם סורבה לימון. נשמע כמו שילוב כל כך לא אפשרי, שהיה אך הגיוני הגיוני להזמין מקום באותו הרגע. 

עד כה בחופשה הורגלתי למקומות שהאוכל בהם אמנם מוקפד ומוצלח, אך הוא מוגש באוירה לא מחייבת ולרוב גם קלילה. הפעם הסיפור היה אחר לגמרי. מדובר במסעדה עצומה בגודלה ובפארה. קצת היססתי להיכנס פנימה כאשר הבחנתי בלימוזינה חונה בכניסה, אבל לקחתי אויר ונכנסתי דרך דלת ענקית וכבדה לתוך חלל גדול ומואר בדרמטיות. בפנים ציפה לי דלפק עם שישה מארחים לפחות (זוכרים את האבטלה הסמויה שציינתי בפוסט הקודם?) אשר הכווינו אותי להמתין בלאונג' (כן, כן) עד שזוג דובוני האכפת לי שקבענו איתם (ולהם זמן משלהם) יגיעו. 

כאשר הם הצטרפו, הובלנו אחר כבוד ועם מבוכה גדולה למפלס התחתון כאשר מארחת אחת מלפנים ואחת מאחור סוגרת את הכוח. המפלס התחתון הוא אולם גדול עם נברשות ענק. על השולחן חיכה לנו נר ענק בצורת תוכי, שהיינו חייבים לבקש שיקחו אותו משם. אם כל זה לא מספיק, אז גם המלצר שלנו סבל מגינונים מתנשאים ויהירים (אך לזכותו ייאמר שהוא גם היה שירותי ויעיל). 

אני נשמע מעט שלילי, אבל רק משום שלא ציפיתי לחוויה גדולה כל כך שגם זרה לי בצורה מסוימת (אני מחבב מקומות שלוקחים את האוכל שלהם ברצינות אבל לא את עצמם). בכל האופן, הערב הזה כן היה מוצלח והאוכל בו נפלא. 

הזמנו מספר מנות לחלוקה, וכולן היו טעימות. התחלנו עם מנה בשם Carrot Dumplings: כיסונים מאודים חמים בצורת גזר במילוי פטריות שיטאקי, ועוד מנה בשם Scallion Pancakes: בצל ירוק, מקלות תפוח עץ ירוק ונתחי בשר דקים על מצע של פאן-קייק. מנה נוספת, שאינה מופיעה בתמונות, היא Deviled Tuna Tartare: נתחים טריים של טונה אדומה עם בצל ירוק וצ'ילי מיונז. שלוש המנות נטרפו בזו אחר זו עם תאבון גדול תוך כדי מלמולים של "וואי, איזה טעים". הכל היה עשוי לעילא: הן הפרזנטציה המרשימה ומעוררת התיאבון והן ההתייחסות והטיפול בחומרי הגלם.

להמשך הזמנו את מנת הנודלס המפורסמת (Chilled Udon Noodles) וגם Peking Duck Fried Rice (אורז מטוגן עם פקין ברווז). מנת הנודלס מגיעה עם סורבה ליים, קשיו ורוטב בוטנים, והיא ללא ספק אחת המנות המיוחדות שאכלתי בטיול (ולאחרונה בכלל). יש פה שילוב טעמים מאוד ייחודי שיוצר שלם שגדול מסך חלקיו: החמיצות המרעננת והקרירה של הסורבה, המליחות והמתיקות גם יחד של רוטב הבוטנים, הקריספיות של אגוזי הקשיו ומנגד אטריות האודון השמנמנות שכיף לנגוס בהן. בקיצור, מצידי תגיעו למסעדה הזו רק בשביל לאכול את המנה הזו. חובה (והיא גם עולה רק 10 דולר. מפתיע). מנת האורז היתה טעימה ונדיבה, אך הנודלס האפיל עליו, ולכן אין לי הרבה מה לכתוב עליו. 



זה נשמע כמו "פושון", אבל מדובר על בייקרי אחר. גם עליה קיבלתי המלצה באיומים, אך הפעם לא מאחי, אלא מגיל ("מבשל ואוכל") וענת (הקונדיטורית המוכשרת).

המלון שלנו היה בקרבת מקום, ולכן הגענו ל"בושון" (הסניף ברוקפלר סנטר) על הבוקר כדי לפתוח את היום עם קפה טוב ומשהו מתוק. המקום כמובן היה הומה אדם והכיל אינסוף מאפים, לחמים וקינוחים שקורצים מכל עבר. שמרתי על איפוק, והזמנתי הפוך ומקרון גדול בטעם דלעת (ציינתי כבר שזו עונת הדלועים?). הינשוף הזמין לעצמו בריוש שקדים, שהיה נחמד, אבל כחסיד גדול של מקרונים, העדפתי את הרכישה האישית שלי שהיתה מוצלחת עד מאוד: המעטפת שלו המקרון היתה קריספית, התוכן נימוח והמילוי לא מתוק מדי. עופו לשם!


Ladurée

בייקרי צרפתי מפורסם ויוקרתי שלוקח את עצמו יותר מדי ברצינות (לצפות באופן שבו העובד הותיק מסביר ומדגים לעובדת המתלמדת כיצד לקפל את שקית הנייר שבה הוא ארז לי את המקרון היתה בגדר חוויה גרוטסקית).

מפאת קוצר זמן, לא התיישבנו במקום אלא רק לקחנו שני מקרונים (למרות שיש שם אינסוף קינוחים ומאפים שנראים מדהים). מקרון הפיסטוק, הטעם המועדף עליי באופן כללי, היה מצוין. לעומת זאת, מקרון השוקולד-קוקוס היה מאוד לא מוצלח כנראה מאחר והוא לא היה טרי מספיק, שכן עוגיות המרנג היו מאוד דביקות ולא נימוחות.

אחד הסניפים שלהם נמצא בסוהו, אז סביר שתעברו שם יותר מפעם אחת. עם זאת, בסופ"שים משתרך מהמקום תור ארוך שמגיע עד הרחוב.




The Nomad

"דה נומאד" הוא מלון בוטיק סופר אלגנטי המעוצב למשעי (אם היינו בלונדון, הייתי אומר שהוא מאוד Posh). היה לי חלום לבלות שם לילה, אבל בואו נגיד שאני עדיין לא מרוויח מספיק כדי ללון בחדר הכי פשוט שלהם (אגב, Nomad הוא השם של האיזור בו נמצא המלון ולמעשה מדובר בראשי תיבות: North Of Medison Square).

במקום פועלת מסעדה מאוד מדוברת, וחשבתי לעצמי שאם אני לא ישן שם - אז לפחות אוכל שם. קבעתי בראנץ' בוויקנד יחד עם הינשוף, היונה והצב ביום הלפני האחרון שלנו בעיר. הגעתי עם ציפיות מאוד גבוהות, ואני לא יכול להגיד שמאוד התאכזבתי, אך זה לא היה כפי שציפיתי.

הינשוף ואני הזמנו סטייק אנד אגס וכריך חזה עוף עם ממרח כבד אווז (כל אחת מהן עלתה 26 דולר). הצב הזמין גם כן סטייק אנד אגס, והיונה בחרה באחד הסלטים. בניגוד לרוח המקום (ולרמת המחיר של המנות), המלצר שלנו היה מאוד לא סגור על עצמו והשירות היה מגושם ומסורבל. מרגע הזמנת המנות, עבור יותר מ-45 דקות עד שקיבלנו אותן. מאוד לא לגיטימי. הסלט, שעלה 17 דולר, הגיע בצורה מאוד מוזרה: בצורת חצי ירח קטן על גבי צלחת שטוחה גדולה כאשר הוא מכוסה ברוטב עבה. מנה לא ברורה ולא נדיבה שהוחזרה בתמורה לסלסלת מאפים מפנקים.

המנות שלנו לעומת זאת היו מוצלחות מאוד והיוו אדפטציה מאוד אלגנטית של מנות בראנץ' מקובלות. הבשר הוכן לדרגת העשיה המדויקת, הביצים רכות ותפוחי האדמה היו נימוחים. הכריך הוגש בלחמניה מתוקה שהחמיאה מאוד לממרח הכבד ולחזה העוף.

אם מתחשק לכם חוויה מעט יותר מהודרת, אזי מומלץ. רזי ברווזי, ששהה באותה עת גם כן בעיר, המליץ גם על חוויה לילית במסעדה עם קוקטיילים מוצלחים ומנות גורמה מדוקדקות.


Buvette

נראה שבכל פעם שירד גשם בעיר, הגעתי איכשהו למסעדה עם ניחוח צרפתי (בפעם שעברה זה היה הבראסרי Lafayette, עליו כתבתי בחלק הקודם). הגענו למקום, אשר נמצא בווסט ויליג', במקרה מאחר ולא היה מקום ב- The little owl (מאוד רציתי ללכת אליו, גם בשל החיבה שלי לינשופים וגם כי בסדרה Suits דיברו עליו. לא משנה). מדובר בבית קפה-מסעדה מקסים (שיש לו גם סניף בפריז) המעוצב עם הרבה טעם ותחושה חמה ונעימה.

המקום זכור לנו בעיקר כמקום שהגיש את הקפה הכי טעים ומוצלח בחופשה (כי מה אפשר לצפות מעיר שיש בה סטארבקס בכל חור?), אבל גם האוכל היה מעולה.


עוד לפני שהצצנו בתפריט, הזמנו למרכז השולחן בריוש שקדים שחלקנו אותו חמשתינו (הינשוף, היונה, הצב, שובי ואני).
כל כך אסור ומשמין, וכל כך טעים. תפריט ארוחות הבוקר יחסית מאוד מצומצם, וממנו הינשוף ואני הזמנו ביצה עלומה על מצע של קייל ועדשים שחורות וגם וופל עם פירות יער טריים. כמה שנהננו!

הביצה העלומה מגיעה בצורה של חצי ביצה קשה עם גבינה מגורדת מעליה יחד עם שני פרוסות לחם שעברו קלייה ומשיחה של שמן זית. הוופל הבלגי מגיע עם המון פירות יער טריים ואבקת סוכר. יצאנו מארוחת הבוקר הזו מאוד שמחים ומרוצים.
מאחר והמקום לא הופיע במפה שלי, הייתי משוכנע שגיליתי מקום מדהים שעוד לא ידוע לאיש. לאחר פרסום קטן באינסטגרם, גיליתי שמדובר במקום עם מעל 35 אלף עוקבים. לא מאוד סודי.



momofuko ssam bar

מומופוקו היא בעצם רשת של מסעדות אסייתיות השייכות לשף עטור הפרסים והזכיות - דיוויד צ'אנג. כל מסעדה עומדת בפני עצמה עם תפריט שונה. לרשת זו מצטרף גם הבייקרי milk עליו הרחבתי בחלק הקודם.

התלבטתי לאיזו אחת מהמסעדות הללו ללכת, ובהמלצתו של רזי ברווזי בחרתי ב- ssam. המסעדה עצמה היא מרחב צר וארוך עם בר גדול ומספר שולחנות לישיבה (מומלץ להזמין מקום מראש). בצמוד אליה אגב יש גם בר קוקטיילים המגיש גם אוכל בגודל מוקטן.

התיישבנו על הבר, והתחלנו להסתבך. לא הכרנו כמעט אף אחת מהמילים שהופיעו בתפריט (כל מיני מושגים שאני בספק שהם באנגלית), אבל הברמן היה מאוד נחמד והסביר לנו בהרחבה על כל מנה שביקשנו. הוא גם לקח ברצינות את האיסור שהצבתי - לא חזיר ולא פירות ים, והלך לוודא עם השף במטבח לגבי כל מנה.

פתחנו עם קוקטיילים. מה שאתם רואים בתמונה זה לא מה שנשאר מהם, אלא ככה הם הוגשו. כנראה שזו כמות האלכוהול שיש בקוקטיילים כאשר מוציאים מהם את הקרח. לצד הקוקטיילים נשנשנו Spanish Mackerel: ארבעה טוסטונים עם נתח של מקרל ולבבות דקל. היה גם ממרח מצוין שלא הצלחנו לזהות מהו. המנה היתה יריית פתיחה מצוינת לארוחה שהמחישה שאין צורך באינסוף מרכיבים במנה או במשחקים מוגזמים: הגאונות היא לדעת להוציא מנה מנצחת גם באמצעות שילוב מדויק בין מספר מצומצם של חומרי גלם.

המשכנו עם הגרסה הצמחונית ללחמניות המאודות שלהם (הגרסה הצמחונית לא מופיעה בתפריט, וצריך לבקש אותה במיוחד. למזלנו, הברמן הלבבי סיפר לנו עליה). מדובר בלחמניות מאודות שטוחות ונימוחות אשר מקפלות בתוכן פטריות שיטאקי עם רוטב היסטרי. התמוססנו מעונג.

המנה האחרונה שהזמנו היא תבשיל בקר שהוא למעשה יותר מרק מאשר תבשיל סמיך. היה לנו קצת קשה לאכול אותו מאחר ולא זיהינו את כל האיברים ששחו בו, אבל היו לו טעמים חדים ועמוקים.

לסיכום, לא מדובר במקום זול במיוחד אבל בעיניי ההשקעה באוכל ובשירות שווה את הכסף. הבנתי שבצהריים יש להם גם עסקיות, ואז הארוחה שם יותר Value for Money, אבל היא גם נהדרת ושווה כבילוי לילי.


La Esquina Corner Deli

אחת ההפתעות הכייפיות של הטיול.

ההמלצה על המקום הגיעה ברגע האחרון על ידי המדריכה האדירה של היחידה היחידה. על פי התיאור שלה, מדובר במקום שעל פניו נראה כמו מעדניה סטנדרטית לחלוטין, אבל הפעילות האמיתית מתגלה ומתרחשת כאשר עוברים דרך דלת סתרים לקומת המרתף (ניו יורקים מאוד אוהבים את הקטע הזה של דלת סתרים).

הגענו לשם בשעת ערב מאוד מאוחרת בלי להזמין מקום מראש ("מה כבר יהיה? זה אמצע שבוע"). ובכן, בתחילה לא ממש ששו לפתוח לנו את אותה דלת סתרים, ושלחו אותנו לאכול בחלק האחורי של המעדניה. אני לא אוכל בשום חלק אחורי, ולאחר התעקשות קלה - המארח עם האוזניה פתח עבורנו את הדלת, וכאילו סימן בעיניו שעברנו את המבחן.

המדריכה האדירה צדקה. המעדניה למעלה לא מזכירה במאום את המתרחש למטה. לאחר שיורדים במדרגות ישנות ועוברים דרך המטבח מגיעים לעולם אחר. מרתף עתיק, חשוך ורועש במיוחד. חבורות וזוגות של אנשים רוקדים באמצע המקום תוך הזמנה בלתי פוסקת של מרגריטות מהבר. בצדדים ישנם שני אזורי ישיבה עבור מי שהגיע לאכול.

שולחן פנוי לא היה לנו כמובן, אז היה זה אך מתבקש לעבור לבר ולהזמין מרגריטה (מניסיון, עדיף להזמין את המרגריטה הקפואה ולא הקוקטייל עצמו). למזלנו, בהמשך הערב (או שמא בהמשך הלילה), התפנה עבורנו שולחן. אם בתחילה שפטתי בחומרה את צוות המסעדה כנחמד בצורה מזוייפת (מאוד מקובל שם בניו יורק), אזי התברר שטעיתי. השירות היה מצוין (המארחת בסוף אפילו באה לשבת איתנו ונתנה לי כרטיס ביקור "לפעם הבאה שאתה בעיר").


התחלנו עם סביצ'ה נהדר (Ceviche Blanco) של פרידה וטעמים הדריים נעימים ומרעננים. המשכנו הלאה עם מנה של Tinga de Pollo: שלוש טורטיות קריספיות עגולות וקטנות שעל כל אחת מונח עוף בבישול ארוך, אבוקדו וצ'יפוטלה. המשכנו עם רעיון החלוקה (שהרי Sharing is Caring) והזמנו עוד שתי מנות של טאקוס ( כל מנה מכילה שתי טורטיות תירס בקוטר של 10 ס"מ. כן, הפרט הזה מופיע בתפריט). האחת היא Bistec: סטייק מתובל על הגריל עם בצל חרוך וסלסה רוחה. השניה היא מנה צמחונית שאני לא זוכר את שמה, אבל זוכר שהכילה שעועית שחורה, אבוקדו וסלסה ורדה.

זו היתה ארוחה מקסיקנית שמחה עם צוות מקסים וסועדים מצחיקים וידידותיים מסביב. האוכל הוא אוכל רחוב משודרג באוירה קצת מחתרתית. קצת (מאוד) מזכיר את המסעדה המקסיקנית הלונדונית La Bodega Negra אשר גם פועלת בתוך מרתף אשר קומתו העליונה אינה מרמזת אפילו שמדובר על מסעדה (בלילות אני עדיין חולם שאני חוזר לשם). במהלך הארוחה היה לנו דיון ער על מסעדות מקסיקניות תת-קרקעיות, וניסינו להבין מדוע זה כך. לא הגענו לתשובה חד משמעית, והמשכנו לתהות מדוע הטאקריות בארץ לא מצליחות לייצר את אותו וייב סקסי חמקמק, שמח ונטול עכבות. בעצם, כשאני חושב על זה עכשיו, המעבר לקומה התחתונה הוא מעין מעבר לעולם אחר. מנותק מההקשר שבחוץ אשר מאפשר התנהלות שונה ומשוחררת. זו אולי מעין ירידה סימבולית למקום של האיד מלא היצרים ללא ההשגחה הפוריטנית של הסופר אגו אשר נשאר בחוץ, למעלה.


The Spotted Pig

זהירות, ספויילר "הכתום זה השחור החדש": לאחר שחזרתי לארץ, צפיתי בפרקים האחרונים של העונה השנייה. בפרק בו פייפר יוצאת לחופשה מהכלא, היא מנסה לחשוב היכן לאכול בניו יורק אחרי כל החודשים הללו בכלא והתשובה הראשונה שעולה לה היא המסעדה הזו, ולא בכדי.

מקום עם אוכל מושחת, טעים בטירוף, עמוס כל הזמן ומציע קוקטיילים מצויינים. לא מעט אנשים המליצו לי על המקום הזה, ובמיוחד על ההמבורגר. הגענו לשם בערב שישי, כאשר הסופ"ש נכנס לתוקף. היה כיף לראות את כל ההמונים בווסט ויליג' ממלאים את המקומות עד אפס מקום. תחושה גדולה של נהנתנות.

בקיצור ולעניין, לאחר המתנה של כשעה בבר ליד, הודיעו לנו שסוף סוף התפנה שולחן. הושיבו אותנו בקומה העליונה במעין מבואה עם מספר שולחנות קטנים. לצד הנגרוני (שהפך לקוקטייל הרישמי של הטיול), הזמנתי לראשונה טוסט כבד שהיה לא פחות ממדהים. שני משולשי טוסט קלויים ועליהם ממרח כבד שעושים במקום - תענוג לא מוסרי בעליל.

לעיקרית הזמנתי כמובן את ההמבורגר המדובר אשר מגיע בליווי צ'יפס המטוגן עם שום ורוזמרין. ההמבורגר מגיע חף מרטבים וירקות, דבר אשר מהווה הכרזה בטוהה ומתן כבוד: אין צורך בקשקושים, הבשר מספיק טוב כדי לעמוד בפני עצמו. ואכן כך הדבר. הינשוף הזמין "גנודי": כדורי פסטה ממולאים בגבינה ומוגשים עם פרמז'ן, חמאה חומה ועלי מרווה קריספיים. הינשוף מוסר כי כל ביס היה תענוג צרוף של כולסטרול.

שוב, מדובר במקום עם אוירה לא מחייבת, אך עם שירות ברמה גבוהה. עיצוב אקלקטי לא מחושב עם המון תמונות ופריטי נוי שונים ומשונים. בכלל, את כל המקום אופפת תחושה של מקום "נכון" שהפך למוסד ניו יורקי, ובצדק.

ועוד כמה המלצות קטנות:


1. Levain Bakery - שמעתי לא מעט על המקום הזה, בעיקר מדיילים לשעבר (תודה אביב!). כמעט ופספסתי אותו, אבל הצלחתי להגיע אליו ממש רגע לפני שעזבנו את העיר לטובת השלכת בצפון המדינה. בניגוד למה שדמיינתי מבייקרי שמדורג במקום ה-1 בטריפ אדוייזר (אם כי אני לא סומך בעליל על האפליקציה הזו), מדובר במקום קטנטן שמצריך ירידה בגרם מדרגות קצר וצפוף. אל תצפו למבחר גדול של מתוקים; המקום מציע 3-4 סוגים של עוגיות, מה שהקל עליי את הבחירה: עוגיית שוקולד עם שוקולד צ'יפס ועוגיית שוקולד עם כדורי חמאת בוטנים. אגב, המבחר המצומצם והתור הקבוע במקום עובד לטובה, שכן כל רגע יוצא מגש עם עוגיות ריחניות ושמנות. הציפיות שלי לא היו בשמיים, למרות שכל עוגיה עולה כ-4 דולר, אבל הופתעתי לטובה. איזה טעם. איזו נימוחות. וואו. הינשוף ואני משוכנעים כי העוגיות האלו מכילות חומרים נרקוטיים כי אי אפשר להפסיק לאכול את ענני השוקולד הללו. לא לפספס!

(הערה: ניסיתי לצלם את העוגיות בכל מיני זוויות, אך קשה מאוד להוציא תמונה מחמיאה שלא נראית כמו.. ובכן, לא משנה)

2. Cafe Grumpy - הקפה הקבוע של הבוקר מתחת לדירה השכורה שלנו בצ'לסי. עיצוב חמים אך מינימליסטי, בדיוק כמו התפריט המוצע במקום: קפה על כל סוגיו ומספר מאפים. הרוב עושים טייק אווי, אך יש גם מספר שולחנות במקום. יש לציין כי רשת הקפה הזו מייצרת את הקפה שלה בעצמה, וניתן גם לקנות פולי קפה טחונים לשימוש בייתי.



3. Rocking Horse Cafe - מסעדה מקסיקנית נוספת, והפעם בצ'לסי. הגענו לשם לארוחת צהריים קלילה, אך למיטב הבנתי מדובר במקום שעדיף להגיע אליו בערב כדי להנות באמת מהאוירה של המקום. בצהריים המוקדמים מדובר במקום מנומנם יחסית עם עסקית משתלמת (מרק מצוין כראשונה וטורטייה במילוי עוף לעיקרית עלו יחד כ-9 דולר, ובתחילה מקבלים קערה ענקית של נאצ'וס על חשבון הבית).


4. Clinton Street Baking Company - מקום מצויין וקטן  שידוע בעיקר בזכות ארוחות הבוקר והבראנץ' (למרות שמציע תפריט שונה לארוחת הערב) עם תור אינסופי של אנשים שממוקם דרומית לאיסט ויליג'. התפריט מציע לא מעט אפשרויות לבחירה, ואם זה לא מספיק - אז יש גם ספיישלים יומיים. הזמנו שתי מנות מתוך הספיישלים, ורק אחת מהן הצטיינה במיוחד: Market Omelette. אומלט במילוי גבינות וירקות עם סלט ירקות ולחם דגנים (מגישים לשולחן גם חמאה, ריבה ושני רטבים חריפים). אחד האומלטים המוצלחים שאכלתי בחיי: עשיר, נדיב ועשוי במדיה המדוייקת. המנה השנייה זוכה לציון בזכות ההאש פוטטו שהוגשו איתה (ניתן גם להזמין בנפרד כתוספת - מאוד מומלץ). קצת הפריעה לי תחושת ה"טוריסטיות" של המקום בשל המוני התיירים שאמנם הגיעו מכל רחבי תבל אבל נראה שכולם (כלומר, כולנו) קראנו את אותם מדריכי טיולים.עם זאת, יש גם לא מעט מקומיים שמאזנים את התחושה וכאמור - האוכל באמת מוצלח. למי שלא חושק בארוחה מלאה (או לעמוד בתור), ניתן גם לקחת קפה ומאפים לדרך (הקפה לא מאוד מומלץ, אבל זה תקף בערך לכל מנהטן).


5. זה לא קשור למנהטן, וזו סתם טעימה באפ-סטייט ניו יורק. שכרנו רכב, ונסענו לראות את השלכת המפורסמת מקרוב. לא אתחיל להמליץ על כל המקומות שם, אבל מאוד ממליץ להגיע לאיזור Catskill ולישון בעיירה Woodstock. אם יש לכם זמן, תמשיכו מערבה לאיזור של ה- Finger lakes (אגמים ארוכים וצרים עם מלא עיירות מסביב, ולא פחות חשוב - יקבים ומחלבות המייצרות גבינות מקומיות).  למיצוי החוויה - תלונו ב- Bed & Breakfast ולא בבית מלון: הבתים הקטנים מרובי החדרים לרוב מעוצבים בצורה קיטשית להחריד אבל היחס אישי, המארחים מקסימים , האוירה חמה (ולא רק בשל האח בסלון) וארוחות הבוקר כייפיות ומקומיות. זו תמונה למשל מארוחת הבוקר ב-וודסטוק שהיתה כולה אורגנית.




יום שני, 17 בנובמבר 2014

לאכול את התפוח, ולהשאיר אותו שלם/ המלצות למסעדות בניו יורק, חלק א'

ניסיתי לאכול את כל מנהטן, ונכשלתי.

במקור הייתי אמור לנסוע לניו יורק לשבוע אחד בלבד, אך ככל שהתווספו המלצות על גבי המפה שבניתי לכבוד הטיול, גברה בי ההבנה שאצטרך להאריך את השהייה.

אם כך, בלית ברירה, נסעתי לשבועיים במטרה מאוד ברורה: לאכול. אם לסטות רגע מהנושא, אעיד על עצמי שלפעמים נדמה לי שאני נהנה יותר מעבודת התחקיר בנוגע לאיפה לאכול ולאן ללכת יותר מאשר הנסיעה בפועל. דיברתי עם לא מעט Foodies נלהבים, דיילים לשעבר ומקומיים, הצלבתי מידע ויצרתי לי מפה עם לא מעט נקודות ציון. האמת שהמפה הזו המחישה לי את הפתגם המפורסם "מרוב דובים לא רואים את היער", שכן במקום מפה של מנהטן קיבלתי גוש ענק שמורכב מאינסוף נקודות צבעוניות. אבל הייתי רגוע. שילבתי בין הספונטניות לבין התכנון המקדים האובססיבי, יש שיגידו חולני, בצורה מושלמת. לא לדעת לאן אני מגיע בכל יום, אבל לדעת שלא משנה לאן אגיע - אדע היכן לאכול.



כפי שפתחתי, לא הצלחתי לאכול בכל מקום שבו רציתי. מסתבר שלקיבה וגם לארנק יש קיבולת שלא תמיד ניתן לחרוג ממנה, אבל אני האחרון להתלונן. מנהטן טעימה, כייפית, מושחתת, נהנתנית, מדויקת וגם מוגזמת. היא מאפשרת לך לחוות עולמות שלמים במרחק פסיעה. המוזר הוא המוכר, והמקומי נדיר. אפשר לחוות את מנהטן בדרכים רבות, ואני בחרתי לנסות לאכול אותה.

חוויתי אותה דרך לינה אצל חברים בברוקלין, סוויטה משודרגת ב-Midtown וגם דירה באמצע צ'לסי. המסקנות: ברוקלין אדירה, לפחות באיזורים בהם הייתי. מבנים נמוכי קומה עם שכנים נחמדים, בתי קפה, מסעדות לא שגרתיות ואוירה שכונתית שאופפת את כל האזור. מלון הוא אופצית לינה מפנקת אך יקרה ועל מנת לחוות באמת את מנהטן אני ממליץ על שכירת דירה. נפלנו על דירה מגניבה עם פרטי עיצוב לא שגרתיים. ממול היה לנו את הקפה הקבוע של הבוקר, סאב-ויי מעבר לפינה והיי ליין במרחק הליכה.

אם בתחילה נשברו לנו הרגליים בניסיון לראות את הכל, הלינה בתוך מנהטן שינתה את המצב המנטלי ואיפשרה לנו להוריד הילוך. כלומר, לא להתרגש אם לא נראה את הכל ופשוט להנות ממה שעושים באותו רגע. לחיות כמה ימים בסרט שאנחנו עלק מקומיים. אבל זהו לא פוסט סיכום טיול, אלא פוסט המלצות על מקומות טובים לאכול בהם בניו יורק. שנתחיל?

המלצות למסעדות ואוכל טוב בניו יורק - חלק א' 

(הקליקו על שם המסעדה בכותרת על מנת להגיע לאתר שלה)

Scalino 

הגענו לברוקלין הלומי שעות טיסה בשעת ערב מאוחרת, ובמזל הספקנו לתפוס את המסעדה לפני הסגירה. מדובר בטרטוריה איטלקית עם קירות חשופי לבנים אדומות ומלצריות צעירות עם מבטא זר. בניגוד לרוב המקומות בשאר הטיול, אל המקום הזה הגענו במקרה בשל קרבתו לבית המארחים בתוך שכונה מקסימה בברוקלין.

נראה כי כל העובדים במקום קשורים אחד לשני בקשר משפחתי כלשהו, תחושה אשר מוסיפה מימד רגשי ומנחם נוסף למקום. זו מסעדה קטנה ומשפחתית עם שירות חביב ומחויך שמצד שני גם לוקח את עצמו מאוד ברצינות. לצד התפריט הקבוע ישנו תפריט ספיישלים שמתחלף מדי יום ומוצג על גבי לוח גיר על אחד הקירות. בנוסף, המקום מציע עסקית בשעות הצהריים.

הפסטה נעשית במקום, ובעת ההגשה מגרדים עבורך פרמז'ן וגורסים פלפל שחור. מנחם וחם, כבר אמרתי? הזמנתי רביולי במילוי ריקוטה ותרד ברוטב על בסיס שמן זית ומרווה. נימוח, מדויק וטעים. בדיוק מה שצריך לפני השינה וכדי להתחיל את החופשה הקולינרית ברגל ימין.

במידה ואתם באזור, אז מומלץ מאוד.







Hanco's

סדוויצ'יה ויאטנמית שמגישה גם סלטים ומרקי נודלס. המקום לא שווה ציון מיוחד (אבל אולי באשמתנו כי למרות שהם ידועים בסנדוויצ'ים שלהם, הזמנו בכל זאת סלט עוף צלוי שהיה מאכזב, חסר טעם ונראה שהעוף היה באיכות קצת ירודה), אבל שווה להתעכב על התה שהם מגישים במקום: Bubble Tea. גם בצ'יינה טאון אפשר למצוא כאלה, ועם כמה שזה מוזר - זה טעים וכייפי בפה. מדובר בתה קר, לרוב על בסיס חלב, עם כדוריות טפיוקה בטעמים. שותים את התה עם קשית רחבה אשר דרכה עוברות גם הכדוריות האלה שלועסים בפה. לא מצליח להסביר למה, אבל זה משקה שמביא אותך לחייך בלי הפסקה כמו ילד קטן.


The Bagel Hole

כמה כבר טעים יכול להיות בייגל? כאשר היונה, החברה אצלה התארחנו בברוקלין, סיפרה על החור העלוב שמוכר את הבייגל הכי טעים בעולם, הייתי סקפטי, במיוחד כי אני לא חסיד של בייגל באופן כללי. הגענו למקום בשעת בוקר מוקדמת, ועל פי ההנחיות של היונה, ביקשנו בייגל Everything. כלומר, בייגל שיש עליו הכל: מלח, שום, קצח וכנראה גם חומר ממכר כלשהו כי זה פשוט היה אחד הדברים הטעימים שאכלתי (במילוי סלט ביצים נדיב במיוחד).



Eataly

כחובב אוכל איטלקי גדול, חשבתי שאעוף על המקום הזה. בסופו של יום, מדובר במקום מאוד מתויר במדיסון סקוור. מקום גדול עם המון חלקים שונים, וניתן ללכת לאיבוד בו בקלות. לאחר סיבוב קצר במקום ותחושת אבדן במרחב, הסתפקנו בקפה טוב ומאפה (פאן דה שוקולה היסטרי), והלכנו לשבת עם הסנאים בכיכר. לאוהבי המתוק מאוד, יש שם גם חדר שלם שמוקדש רק לנוטלה, אז תנו קפיצה. חזרנו לשם ביום אחר כדי לאכול באחת מהמסעדות במקום, אבל התורים והלחץ בפנים הביאו אותנו להתייאש די מהר. כמו כן, ניתן לקנות במקום פרודוקטים איכותיים (כולל ירקות ופירות, גבינות, ממרחים ושלל חומרי גלם אחרים) וכלי מטבח.




Num Pung

http://numpangnyc.com/menuרשת סנדוויצ'יות ויאטנמיות עם תור ארוך ועובדת דלפק שצורחת את מספרי ההזמנות המוכנות. אידיאלי עבור סתימת הרעב במהלך שיטוטים בעיר.

הזמנתי סנדוויץ עוף צלוי עם רוטב צ'ימי (תאילנדי) ותפוח ירוק מוחמץ. טעים וטרי. הינשוף הזמין כריך צמחוני עם כרובית צלויה, אשר ממנו הוא נהנה עד מאוד. על כל שולחן מונח גם רוטב סיררצ'ה לשימוש חופשי. גן עדן.

העיצוב מנסה להיות נאמן לאוכל רחוב במזרח הרחוק, ואפילו הקירות כאילו מלוכלכים וחלקם מעוטרים בגרפיטי צבעוני.

העיצוב הכאילו-מחוספס ומוזנח הוא לא המסמן היחיד לאוכל רחוב במזרח הרחוק, אלא גם ההתנהלות הכללית והחוקים הנוקשים: תור ארוך ועובדי דלפק צעקניים נותנים לך להרגיש שאין זמן להתלבט, ופשוט תזמין כבר. בנוסף, כיתוב גדול במרכז התפריט על הקיר מודיע בחגיגיות שהם לא מבצעים שינויים בכריכים שלהם.






Freemans

http://www.freemansrestaurant.com/מקום הומה אדם ונחבא אל הכלים. לקח קצת זמן למצוא אותו ונדרשו מאמצים כדי לזכות במקומות ישיבה על הבר (או בכלל) בשישי בערב, אבל בסוף הצלחנו. חשוב לציין שהמקום נותן עדיפות ל-Walks in בסופי שבוע (החל משישי בשעה 18:00), ולכן לא ניתן להזמין מקום. אפשר להגיע למקום ולהירשם אצל המארחים (זמן המתנה של כשעה-שעה וחצי) או לארוב למקומות שמתפנים על אחד משני הברים. בחרנו באופציה השניה.

כמקום שידוע כ-בר קוקטיילים, התחלנו עם קוקטייל (על בסיס קמפרי, כמובן) והמשכנו עם 2 מנות מצוינות. הראשונה היא דיפ ארטישוק חם שאולי לא נשמע מלהיב אבל הוא אלוהי ומושחת ומגיע עם המון פרוסות כייפיות של לחם. חלקנו גם מנה עיקרית של צ'יקן-סופרים (נתח חזה עוף עבה עם עצם בקצהו) מאוד עסיסי אשר מגיע על פירה כתום וקייל, אחד הירקות, היותר נפוצים במסעדות העיר.

הפוחלצים, המהווים חלק בלתי נפרד מעיצוב הפנים הראסטיק של המקום, מעט מלחיצים, אבל עם הלגימה הראשונה כבר מתרגלים אליהם. לסיכומו של ערב, מדובר במקום שמצריך לא מעט סבלנות, בעיקר בשעות העומס, אך היא משתלמת מאוד. מקום אפלולי, רועש, אוכל מוקפד וקוקטיילים מצויינים. אחלה אופציה גם כמקום בילוי.


Lafayette

קבעתי בראנץ' בלה-פאייט עוד מהארץ, לאחר שקיבלתי המלצה (באיומים) מאחי הגדול. פייר? יצא לי טוב. הגענו לשם בבוקר המאוחר של שבת באחד הימים הגשומים שהיו לנו בחופשה, מה שהיווה את התפאורה המושלמת (עם כל השנאה שלי לממטרי החורף). זו מסעדה עם וייב צרפתי קלאסי, כפי ששמה יכול לרמז. לא מעט שולחנות, עיצוב בטוב טעם ואוירה חמה.

השירות שם מאוד יעיל, ואולי יותר מדי. זו נקודה ששווה להתעכב עליה מעט מאחר והיא רלוונטית לרוב המקומות שביקרתי בהם בניו יורק. אחד הדברים שמיד שמים לב אליהם הוא שכמות כוח האדם ביחס לכמות הלקוחות היא לא פורפורציונלית בעליל, מה שנקרא בישראלית - אבטלה סמויה. קיבלנו את המנות יחסית מהר, סיימנו לאכול, ניגשו אלינו "צריכים משהו נוסף? לא?" ותוך רגע מונח על שולחנינו חשבון המרמז לנו לפנות את השולחן לבאים אחרינו. בניו יורק כנראה שכך נהוג: אם סיימת לאכול ולשתות, אי אפשר סתם להמשיך לשבת ולהתקשקש.

בחזרה לארוחת הבוקר: ראוי לציין שהמקום ידוע גם כפטיסרי ובולונז'רי מצוין, ולכן בחרנו בסלסלת מאפים וחלקנו מנה של אומלט במילוי גבינה ותירס לצד סלט ירוק רענן. כישראלים אנחנו רגילים לארוחות בוקר ובראנצ'ים מפנקים יותר. קצת מפתיע שבארוחת בוקר באמת מקבלים בדיוק מה שכתוב בתפריט, ולא נגיד גם איזה שתיה חמה ומיץ תפוזים סחוט במקום ולחמים וממרחים ומאזטים. סלסלת המאפים היתה טעימה במיוחד (לצידה הוגשו גם חמאה וריבה), החביתה היתה אמנם טעימה אך סטנדרטית, ובעיקר הצטערנו שלא הזמנו את מגדל הפנקייקים ופירות היער שהוגש לשולחן לידנו. בתוך המסעדה ישנו גם מקום שבו ניתן לקנות קינוחים ומאפים הנעשים במקום. נראים מצוין ושווים עצירה. אפשר גם לעקוב באינסטגרם: @Lafayette380


http://lafayetteny.com/

שוק האוכל Smorgasburg

ברוקלין. מומלץ להתעדכן באתר שלהם לגבי הפעילות שלהם בחודשי החורף. בקיץ, השוק פועל בשני לוקיישנים: בימי שבת בשכונת וויליאמסבורג ההיפסטרית ובימי ראשון במזח מספר 5 (pier no. 5) שמשקיף על גורדי השחקים של דרום מנהטן ואפילו ניתן להציץ על גברת חירות.


עבור חובבי אוכל, השוק הזה הוא מקום חובה. ישנם לא מעט דוכנים של אוכל, וקשה מאוד לבחור מה לאכול (שוב, סוגיית המקום בקיבה). אנחנו הגענו עם אסטרטגיה מאוד ברורה: אוכלים הרבה במנות קטנות, כלומר - במקום להזמין שתי מנות בכל דוכן, מזמינים אחת וחולקים.

האסטרטגיה הזו נזרקה לפח כבר עם הגיענו לדוכן הראשון שלנו: Mighty Quinn's Barbeque. למי שלא מכיר, זו מסעדת ברביקיו מפורסמת בתוך מנהטן (המלצה חמה שקיבלתי מנטע, מומחית השיווק). בדוכן בשוק האוכל הם מגישים בשר מעושן (נתח Brisket) בתוך לחמניות קטנות עם ירקות מוחמצים, פלפל חריף ומלח גס. את הדבר השמימי הזה לא הייתי מוכן לחלוק. טעים ועסיסי. מומלץ בחום.



הדוכן הבא הציע לחמניות באן (מאודות) שטוחות אשר מקפלים אותן כטאקו וממלאים באחת האפשרויות המוצעות. אנחנו בחרנו בעוף טחון עם קארי אדום, בצל מטוגן ובוטנים קלויים. אם נטפח לעצמנו על השכם, אז הרי מדובר בעוד בחירה מאוד מוצלחת. לצערי אני לא זוכר את שם המקום, אבל אני בטוח שתמצאו אותו בקלות.



השיטה העתיקה ביותר לזיהוי מקום מוצלח הוא התור שמשתרך בו, אבל סביר שגם אם לא היה תור כזה ארוך עדיין הייתי בוחר לאכול בדוכן ה"צ'יפס שנחתך ביד" (תרגום חופשי מאנגלית). הצ'יפס מגיעים בתוך קונוס גדול עם רוטב ותיבול לבחירה, החל מ-מממרח אבוקדו, כלה באיולי לימון ועד מלח כמהין. הכי מושחת, הכי מעורר תיאבון.





לצד הצ'יפס, הייתי חייב לנסות גם את הראמן בורגר שפינטזתי עליו כבר חודשים בארץ. איך אומרים? כגודל הציפיות, כך גודל האכזבות. לא היה מגעיל כמובן, אבל גם לא טעים או מיוחד בצורה יוצאת דופן (ואם זה לא מספיק, הוא הכתים לי את המכנסיים החדשים). דווקא בארץ, הראמן בורגר של ז'ו-ביזו' (שהומלץ על ידי רזי ברווזי) היה יותר מוצלח, בעיקר מאחר ו"לחמניות" הראמן היו קריספיות יותר.




צ'יינה טאון - Venessa's Dumpling House

ביום שני יצאנו לסיור קולינרי בצ'יינה טאון. עברנו במספר מקומות אבל כדי לא להתפזר, אפרט על מקום אחד בלבד: ונסה'ס דמפלינג (המלצה מצוינת של חברה מימי התיכון שהתמקמה לה במנהטן). למזלנו, הגענו למקום שתי דקות לפני העומס, שגם ככה ההתנהלות שם היא לא הכי יעילה מבחינת זמני המתנה. אוכל אותנטי, לא מתיימר והכי מוצלח שיש.



הזמנו שמיניית דאמפלינגס (3 דולר בלבד!) במילוי עוף עם תיבול חריף שהגיעו בצלחת פלסטיק פשוטה על מגש של חדר אוכל קיבוצי. הכל במנה הזו היה מצוין: החל מהבצק העוטף את מילוי העוף שלא היה צמיגי מדי, כלה בעוף שהרגיש טרי ואיכותי ועד התיבול עצמו שהיה חריף ורענן.





בנוסף, הזמנו פאן-קייק פקין דאק (נסו להגיד את זה מהר כמה פעמים). פאן-קייק הוא לא הקינוח\ארוחת הבוקר שאנחנו מכירים, אלא לחם עבה שמכינים אותו בתוך מחבת ענקית עם המון שמן. כאשר הוא מוכן, חותכים אותו למשולשים (כמו פיצות), פותחים וממלאים. המילוי שבחרנו הוא כאמור פקין דאק שהוספנו לו המון סיררצ'ה, והיה פשוט מעדן.


המשכנו לסייר במקומות נוספים כמו Prosperity Dumplings שהוא בעצם כוך קטן וצפוף, אבל לא נהננו מהדאמפלינגס במילוי עוף. עם זאת, על פי ההמלצות שקיבלנו  - כנראה שהם מוצלחים הרבה יותר עם מילויים אחרים המוקצים עבורי. עצרנו גם ב- Mei Li Wah ללחמניות מאודות במילוי עוף (אם אתם כן אוכלים חזיר, אזי הם ידועים בעיקר בלחמניות הללו) ואגרול סופר קריספי במילוי צמחוני. המלצה נוספת שקיבלתי לצ'יינה טאון אך לא יכולתי ליישם כי כמה כבר אפשר לאכול ביום אחד היא Golden Unicorn (ותודה לימית הידועה כ- @yamitsuu).




Union Square Greenmarket 

שוק איכרים באמצע מנהטן. ירקות טריים, צבעוניים ומיוחדים. מומלץ להגיע לשם בתחילת היום, שכן בסופו קשה למצוא אפילו עגבניה ראויה. הגענו למקום במקרה ביום הראשון שלנו במנהטן, וכלשון הקלישאה המתבקשת - הרגשתי כילד בחנות צעצועים ענקית. קינאתי וקיללתי את תושבי ניו יורק שיכולים להשיג את כל הטוב הזה ממש מתחת לבית (או מקסימום במרחק סאבווי קצר).


המחשבה על הירקות לא עזבה אותי למשך ימים, עד שחמישה ימים לאחר מכן הודעתי למארחים שלנו, היונה והצב, כי הערב אני מבשל להם ארוחת ערב. שמנו פעמינו לשוק האיכרים, רכשנו שלל גזרים צבעוניים, פרחי זוקיני, כרובית ירוקה משוננת, עשבי תיבול וכמובן, איך לא שהרי זו ה-עונה, מספר סוגים של דלועים. אני התלהבתי נורא מהתירס המקסיקני הצבעוני, והחלטתי שאני חייב אותו על הצלחת. חבל שגיליתי בערב בבית כי מדובר בכלל בקישוט סתווי לדלת. מסתבר אגב שגם הדלועים הקטנים עם היבלות משמשים לקישוט לקראת ההלאווין.


בפינת הרחוב של בית מארחינו ישנה גם מעדניה איטלקית קטנה ומוצלחת (Russo's Mozzarella & Pasta, יש סניפים גם בתוך מנהטן) עם שפע של גבינות, פרודוקטים, סלטים והשיא - פסטות טריות במחירי רצפה (חבילה של 400 גרם ב-3 דולר). קנינו ריקוטה, מוצרלה, פטוצ'יני וסן-פלגרינו (בדולר אחד בלבד). ארוחת הערב כללה פרחי זוקיני אפויים במילוי ריקוטה, שום ובזליקום, ירקות בתנור עם תיבול מינימליסטי, סלט קפרזה (עם העגבניות שהן כל כך טעימות וכל כך יקרות) ופסטה ברוטב דלעת אפויה ומרווה. כל זה, בליווי בלתי פוסק של קמפרי מהדיוטי עם אשכולית אדומה וסודה, יצר את אחד הערבים היותר מהנים בחופשה הזו.




Breslin @ Ace Hotel

אחד ההיי-לייטים של החופשה. ראשית, המלון עצמו הוא אחד המקומות המגניבים בניו יורק (וכאחד כזה הוא גם די יקר... תאמינו לי, בדקתי). הלובי מלא בחבר'ה צעירים (וכנראה גם די עשירים) עם לפטופים שבהמלך היום שותים קפה ובלילה קוקטיילים). המסעדה עצמה מרוהטת בעץ כבד עם כמה פריטים משוגעים, כולל מנורת חזיר ענקית ופוחלצים. הצוות חייכני ושירותי, ואפילו המדים שלהם על גבול ההיפסטרי עם חולצת אוברסייז מעוצבת.

המקום הוא אחד מתחנות החובה שסימנתי לעצמי בזכות ההמלצות החמות שקיבלתי על ההמבורגר במקום. הגענו לשם ללאנץ' באחד מימות השבוע, והתיישבנו על הבר. לא היה לנו צורך להסתכל אפילו על התפריט: 2 המבורגרים, דרגת עשייה מדיום-רייר וחצי בירה. כמו כל מקום אחר בניו יורק, גם פה הרגישו שזו עונת הדלועים כאשר הציעו לי לנסות בירה על בסיס דלעת. הסכמתי בלא היסוס, וקיבלתי בירה עם צבע כתום עמוק וטעם לוואי מעט מתקתק.

ההמבורגר מגיע בתוך לחמניית המבורגר לא שגרתית: סוג של ג'בטה עגולה עם מעטפת פריכה ותוכן ספוגי. כך היא למעשה סופגת בצורה מושלמת את כל הנוזלים הניגרים מההמבורגר מבלי להתרככך כלל. ההמבורגר מגיע ללא רטבים בלחמניה, אלא רק עם מעט בצל סגול (וניתן גם עם גבינת פטה, שעליה ויתרתי). ביחד עם ההמבורגר מגיע גם צ'יפס אשר מטוגן שלוש (!!) פעמים עם תיבול של כמון (!!) ורוטב איולי שמכינים במקום. איך אסכם? ההמבורגר זכה למוניטין שלו בצדק.

חזרנו למקום שוב לבראנץ' בוויקנד יחד עם זוג חברים ששהו בירח דבש. הפעם, בנוסף להמבורגר, הזמנו גם "פיש אנד צ'יפס". הדג מגיע לא כאצבעות דג מטוגנות אלא בשתי חתיכות עבות ובשרניות עם מעטפת פריכה. מושחת, כבר אמרתי?

 momofuku milk bar

אני ארחיב על מומופוקו בחלק הבא של ההמלצות, אבל בינתיים אספר על מילק ששייכת לאותה רשת מסעדות אסייתיות מצטיינות. מילק הוא מקום אידיאלי למתוקים ושתייה חמה עם קטע קצת אינדי שמתמזג היטב באוירה ההיפסטרית של שכונת וויליאמסבורג או האיסט ויליג' (שניים המסניפים של המקום אותם פקדנו במהלך החופשה).

הגענו כאמור למקום פעמיים (כל פעם לסניף אחר). בפעם הראשונה חלקנו פרוסה של הקראק פאי המפורסם: עוגת שיבולת שועל מתוקה מאוד עם המון חמאה (בארץ היא מוכרת בעיקר כקינוח האגדי של מסעדת קפה 48, עליה השלום).

בפעם השניה עצרנו במקום (יחד עם אותו זוג דובוני אכפת לי שהיו בירח דבש בעיר) כדי להסתתר מהקור הנורא שהחל לפקוד את ניו יורק. הזמנו שתייה חמה, בין השאר גם שוקו חם עם חתיכות קטנות של מרשמלו. הינשוף הזמין גלידה בטעם קורנפלקס עם חלב - להיט! זה בדיוק הטעם שהיה לגלידה הזו. הם כנראה מגיעים לטעם הזה באמצעות אבקת תירס (שגם נמכרת במקום) אשר מעורבבת בתוך גלידת החלב. הגלידה גם מוגשת עם עיטור של שבבי קורנפלקס פריכים. אני הזמנתי שוב פאי, אבל הפעם "קנדי בר": שוקולד, קרמל ובייגלה. בחירה טעימה, למרות שבתצוגה היא היתה מרשימה יותר.

שורה תחתונה: לא לפספס, ומקורותיי מוסרים שמומלץ גם לנסות את עוגיית התירס.