לאכול את התפוח, ולהשאיר אותו שלם/ המלצות למסעדות בניו יורק, חלק ב'

המלצות למסעדות ואוכל טוב בניו יורק - חלק א'

המלצות למסעדות ואוכל טוב בניו יורק - חלק ב':

(לחצו על שם המסעדה כדי לעבור לאתר המסעדה)

Buddakan

שמעתי על המסעדה ביולי האחרון כאשר הצלחתי לשים את ידיי על קובץ ההמלצות של השף עומר מילר. מספר חודשים לאחר מכן, ערב הנסיעה לניו יורק, נטע (אותה מומחית לשיווק שהוזכרה בפוסט הקודם) המליצה לי על המקום, ובעיקר על מנה אחת ספציפית: נודלס עם סורבה לימון. נשמע כמו שילוב כל כך לא אפשרי, שהיה אך הגיוני הגיוני להזמין מקום באותו הרגע. 

עד כה בחופשה הורגלתי למקומות שהאוכל בהם אמנם מוקפד ומוצלח, אך הוא מוגש באוירה לא מחייבת ולרוב גם קלילה. הפעם הסיפור היה אחר לגמרי. מדובר במסעדה עצומה בגודלה ובפארה. קצת היססתי להיכנס פנימה כאשר הבחנתי בלימוזינה חונה בכניסה, אבל לקחתי אויר ונכנסתי דרך דלת ענקית וכבדה לתוך חלל גדול ומואר בדרמטיות. בפנים ציפה לי דלפק עם שישה מארחים לפחות (זוכרים את האבטלה הסמויה שציינתי בפוסט הקודם?) אשר הכווינו אותי להמתין בלאונג' (כן, כן) עד שזוג דובוני האכפת לי שקבענו איתם (ולהם זמן משלהם) יגיעו. 

כאשר הם הצטרפו, הובלנו אחר כבוד ועם מבוכה גדולה למפלס התחתון כאשר מארחת אחת מלפנים ואחת מאחור סוגרת את הכוח. המפלס התחתון הוא אולם גדול עם נברשות ענק. על השולחן חיכה לנו נר ענק בצורת תוכי, שהיינו חייבים לבקש שיקחו אותו משם. אם כל זה לא מספיק, אז גם המלצר שלנו סבל מגינונים מתנשאים ויהירים (אך לזכותו ייאמר שהוא גם היה שירותי ויעיל). 

אני נשמע מעט שלילי, אבל רק משום שלא ציפיתי לחוויה גדולה כל כך שגם זרה לי בצורה מסוימת (אני מחבב מקומות שלוקחים את האוכל שלהם ברצינות אבל לא את עצמם). בכל האופן, הערב הזה כן היה מוצלח והאוכל בו נפלא. 

הזמנו מספר מנות לחלוקה, וכולן היו טעימות. התחלנו עם מנה בשם Carrot Dumplings: כיסונים מאודים חמים בצורת גזר במילוי פטריות שיטאקי, ועוד מנה בשם Scallion Pancakes: בצל ירוק, מקלות תפוח עץ ירוק ונתחי בשר דקים על מצע של פאן-קייק. מנה נוספת, שאינה מופיעה בתמונות, היא Deviled Tuna Tartare: נתחים טריים של טונה אדומה עם בצל ירוק וצ'ילי מיונז. שלוש המנות נטרפו בזו אחר זו עם תאבון גדול תוך כדי מלמולים של "וואי, איזה טעים". הכל היה עשוי לעילא: הן הפרזנטציה המרשימה ומעוררת התיאבון והן ההתייחסות והטיפול בחומרי הגלם.

להמשך הזמנו את מנת הנודלס המפורסמת (Chilled Udon Noodles) וגם Peking Duck Fried Rice (אורז מטוגן עם פקין ברווז). מנת הנודלס מגיעה עם סורבה ליים, קשיו ורוטב בוטנים, והיא ללא ספק אחת המנות המיוחדות שאכלתי בטיול (ולאחרונה בכלל). יש פה שילוב טעמים מאוד ייחודי שיוצר שלם שגדול מסך חלקיו: החמיצות המרעננת והקרירה של הסורבה, המליחות והמתיקות גם יחד של רוטב הבוטנים, הקריספיות של אגוזי הקשיו ומנגד אטריות האודון השמנמנות שכיף לנגוס בהן. בקיצור, מצידי תגיעו למסעדה הזו רק בשביל לאכול את המנה הזו. חובה (והיא גם עולה רק 10 דולר. מפתיע). מנת האורז היתה טעימה ונדיבה, אך הנודלס האפיל עליו, ולכן אין לי הרבה מה לכתוב עליו. 

Bouchon

זה נשמע כמו "פושון", אבל מדובר על בייקרי אחר. גם עליה קיבלתי המלצה באיומים, אך הפעם לא מאחי, אלא מגיל ("מבשל ואוכל") וענת (הקונדיטורית המוכשרת).

המלון שלנו היה בקרבת מקום, ולכן הגענו ל"בושון" (הסניף ברוקפלר סנטר) על הבוקר כדי לפתוח את היום עם קפה טוב ומשהו מתוק. המקום כמובן היה הומה אדם והכיל אינסוף מאפים, לחמים וקינוחים שקורצים מכל עבר. שמרתי על איפוק, והזמנתי הפוך ומקרון גדול בטעם דלעת (ציינתי כבר שזו עונת הדלועים?). הינשוף הזמין לעצמו בריוש שקדים, שהיה נחמד, אבל כחסיד גדול של מקרונים, העדפתי את הרכישה האישית שלי שהיתה מוצלחת עד מאוד: המעטפת שלו המקרון היתה קריספית, התוכן נימוח והמילוי לא מתוק מדי. עופו לשם!

Ladurée

בייקרי צרפתי מפורסם ויוקרתי שלוקח את עצמו יותר מדי ברצינות (לצפות באופן שבו העובד הותיק מסביר ומדגים לעובדת המתלמדת כיצד לקפל את שקית הנייר שבה הוא ארז לי את המקרון היתה בגדר חוויה גרוטסקית).

מפאת קוצר זמן, לא התיישבנו במקום אלא רק לקחנו שני מקרונים (למרות שיש שם אינסוף קינוחים ומאפים שנראים מדהים). מקרון הפיסטוק, הטעם המועדף עליי באופן כללי, היה מצוין. לעומת זאת, מקרון השוקולד-קוקוס היה מאוד לא מוצלח כנראה מאחר והוא לא היה טרי מספיק, שכן עוגיות המרנג היו מאוד דביקות ולא נימוחות.

אחד הסניפים שלהם נמצא בסוהו, אז סביר שתעברו שם יותר מפעם אחת. עם זאת, בסופ"שים משתרך מהמקום תור ארוך שמגיע עד הרחוב.

The Nomad

"דה נומאד" הוא מלון בוטיק סופר אלגנטי המעוצב למשעי (אם היינו בלונדון, הייתי אומר שהוא מאוד Posh). היה לי חלום לבלות שם לילה, אבל בואו נגיד שאני עדיין לא מרוויח מספיק כדי ללון בחדר הכי פשוט שלהם (אגב, Nomad הוא השם של האיזור בו נמצא המלון ולמעשה מדובר בראשי תיבות: North Of Medison Square).

במקום פועלת מסעדה מאוד מדוברת, וחשבתי לעצמי שאם אני לא ישן שם - אז לפחות אוכל שם. קבעתי בראנץ' בוויקנד יחד עם הינשוף, היונה והצב ביום הלפני האחרון שלנו בעיר. הגעתי עם ציפיות מאוד גבוהות, ואני לא יכול להגיד שמאוד התאכזבתי, אך זה לא היה כפי שציפיתי.

הינשוף ואני הזמנו סטייק אנד אגס וכריך חזה עוף עם ממרח כבד אווז (כל אחת מהן עלתה 26 דולר). הצב הזמין גם כן סטייק אנד אגס, והיונה בחרה באחד הסלטים. בניגוד לרוח המקום (ולרמת המחיר של המנות), המלצר שלנו היה מאוד לא סגור על עצמו והשירות היה מגושם ומסורבל. מרגע הזמנת המנות, עבור יותר מ-45 דקות עד שקיבלנו אותן. מאוד לא לגיטימי. הסלט, שעלה 17 דולר, הגיע בצורה מאוד מוזרה: בצורת חצי ירח קטן על גבי צלחת שטוחה גדולה כאשר הוא מכוסה ברוטב עבה. מנה לא ברורה ולא נדיבה שהוחזרה בתמורה לסלסלת מאפים מפנקים.

המנות שלנו לעומת זאת היו מוצלחות מאוד והיוו אדפטציה מאוד אלגנטית של מנות בראנץ' מקובלות. הבשר הוכן לדרגת העשיה המדויקת, הביצים רכות ותפוחי האדמה היו נימוחים. הכריך הוגש בלחמניה מתוקה שהחמיאה מאוד לממרח הכבד ולחזה העוף.

אם מתחשק לכם חוויה מעט יותר מהודרת, אזי מומלץ. רזי ברווזי, ששהה באותה עת גם כן בעיר, המליץ גם על חוויה לילית במסעדה עם קוקטיילים מוצלחים ומנות גורמה מדוקדקות.

Buvette

נראה שבכל פעם שירד גשם בעיר, הגעתי איכשהו למסעדה עם ניחוח צרפתי (בפעם שעברה זה היה הבראסרי Lafayette, עליו כתבתי בחלק הקודם). הגענו למקום, אשר נמצא בווסט ויליג', במקרה מאחר ולא היה מקום ב- The little owl (מאוד רציתי ללכת אליו, גם בשל החיבה שלי לינשופים וגם כי בסדרה Suits דיברו עליו. לא משנה). מדובר בבית קפה-מסעדה מקסים (שיש לו גם סניף בפריז) המעוצב עם הרבה טעם ותחושה חמה ונעימה.

המקום זכור לנו בעיקר כמקום שהגיש את הקפה הכי טעים ומוצלח בחופשה (כי מה אפשר לצפות מעיר שיש בה סטארבקס בכל חור?), אבל גם האוכל היה מעולה.


עוד לפני שהצצנו בתפריט, הזמנו למרכז השולחן בריוש שקדים שחלקנו אותו חמשתינו (הינשוף, היונה, הצב, שובי ואני).
כל כך אסור ומשמין, וכל כך טעים. תפריט ארוחות הבוקר יחסית מאוד מצומצם, וממנו הינשוף ואני הזמנו ביצה עלומה על מצע של קייל ועדשים שחורות וגם וופל עם פירות יער טריים. כמה שנהננו!

הביצה העלומה מגיעה בצורה של חצי ביצה קשה עם גבינה מגורדת מעליה יחד עם שני פרוסות לחם שעברו קלייה ומשיחה של שמן זית. הוופל הבלגי מגיע עם המון פירות יער טריים ואבקת סוכר. יצאנו מארוחת הבוקר הזו מאוד שמחים ומרוצים.
מאחר והמקום לא הופיע במפה שלי, הייתי משוכנע שגיליתי מקום מדהים שעוד לא ידוע לאיש. לאחר פרסום קטן באינסטגרם, גיליתי שמדובר במקום עם מעל 35 אלף עוקבים. לא מאוד סודי.

momofuko ssam bar

מומופוקו היא בעצם רשת של מסעדות אסייתיות השייכות לשף עטור הפרסים והזכיות - דיוויד צ'אנג. כל מסעדה עומדת בפני עצמה עם תפריט שונה. לרשת זו מצטרף גם הבייקרי milk עליו הרחבתי בחלק הקודם.

התלבטתי לאיזו אחת מהמסעדות הללו ללכת, ובהמלצתו של רזי ברווזי בחרתי ב- ssam. המסעדה עצמה היא מרחב צר וארוך עם בר גדול ומספר שולחנות לישיבה (מומלץ להזמין מקום מראש). בצמוד אליה אגב יש גם בר קוקטיילים המגיש גם אוכל בגודל מוקטן.

התיישבנו על הבר, והתחלנו להסתבך. לא הכרנו כמעט אף אחת מהמילים שהופיעו בתפריט (כל מיני מושגים שאני בספק שהם באנגלית), אבל הברמן היה מאוד נחמד והסביר לנו בהרחבה על כל מנה שביקשנו. הוא גם לקח ברצינות את האיסור שהצבתי - לא חזיר ולא פירות ים, והלך לוודא עם השף במטבח לגבי כל מנה.

פתחנו עם קוקטיילים. מה שאתם רואים בתמונה זה לא מה שנשאר מהם, אלא ככה הם הוגשו. כנראה שזו כמות האלכוהול שיש בקוקטיילים כאשר מוציאים מהם את הקרח. לצד הקוקטיילים נשנשנו Spanish Mackerel: ארבעה טוסטונים עם נתח של מקרל ולבבות דקל. היה גם ממרח מצוין שלא הצלחנו לזהות מהו. המנה היתה יריית פתיחה מצוינת לארוחה שהמחישה שאין צורך באינסוף מרכיבים במנה או במשחקים מוגזמים: הגאונות היא לדעת להוציא מנה מנצחת גם באמצעות שילוב מדויק בין מספר מצומצם של חומרי גלם.

המשכנו עם הגרסה הצמחונית ללחמניות המאודות שלהם (הגרסה הצמחונית לא מופיעה בתפריט, וצריך לבקש אותה במיוחד. למזלנו, הברמן הלבבי סיפר לנו עליה). מדובר בלחמניות מאודות שטוחות ונימוחות אשר מקפלות בתוכן פטריות שיטאקי עם רוטב היסטרי. התמוססנו מעונג.

המנה האחרונה שהזמנו היא תבשיל בקר שהוא למעשה יותר מרק מאשר תבשיל סמיך. היה לנו קצת קשה לאכול אותו מאחר ולא זיהינו את כל האיברים ששחו בו, אבל היו לו טעמים חדים ועמוקים.

לסיכום, לא מדובר במקום זול במיוחד אבל בעיניי ההשקעה באוכל ובשירות שווה את הכסף. הבנתי שבצהריים יש להם גם עסקיות, ואז הארוחה שם יותר Value for Money, אבל היא גם נהדרת ושווה כבילוי לילי.

La Esquina Corner Deli

אחת ההפתעות הכייפיות של הטיול.

ההמלצה על המקום הגיעה ברגע האחרון על ידי המדריכה האדירה של היחידה היחידה. על פי התיאור שלה, מדובר במקום שעל פניו נראה כמו מעדניה סטנדרטית לחלוטין, אבל הפעילות האמיתית מתגלה ומתרחשת כאשר עוברים דרך דלת סתרים לקומת המרתף (ניו יורקים מאוד אוהבים את הקטע הזה של דלת סתרים).

הגענו לשם בשעת ערב מאוד מאוחרת בלי להזמין מקום מראש ("מה כבר יהיה? זה אמצע שבוע"). ובכן, בתחילה לא ממש ששו לפתוח לנו את אותה דלת סתרים, ושלחו אותנו לאכול בחלק האחורי של המעדניה. אני לא אוכל בשום חלק אחורי, ולאחר התעקשות קלה - המארח עם האוזניה פתח עבורנו את הדלת, וכאילו סימן בעיניו שעברנו את המבחן.

המדריכה האדירה צדקה. המעדניה למעלה לא מזכירה במאום את המתרחש למטה. לאחר שיורדים במדרגות ישנות ועוברים דרך המטבח מגיעים לעולם אחר. מרתף עתיק, חשוך ורועש במיוחד. חבורות וזוגות של אנשים רוקדים באמצע המקום תוך הזמנה בלתי פוסקת של מרגריטות מהבר. בצדדים ישנם שני אזורי ישיבה עבור מי שהגיע לאכול.

שולחן פנוי לא היה לנו כמובן, אז היה זה אך מתבקש לעבור לבר ולהזמין מרגריטה (מניסיון, עדיף להזמין את המרגריטה הקפואה ולא הקוקטייל עצמו). למזלנו, בהמשך הערב (או שמא בהמשך הלילה), התפנה עבורנו שולחן. אם בתחילה שפטתי בחומרה את צוות המסעדה כנחמד בצורה מזוייפת (מאוד מקובל שם בניו יורק), אזי התברר שטעיתי. השירות היה מצוין (המארחת בסוף אפילו באה לשבת איתנו ונתנה לי כרטיס ביקור "לפעם הבאה שאתה בעיר").

התחלנו עם סביצ'ה נהדר (Ceviche Blanco) של פרידה וטעמים הדריים נעימים ומרעננים. המשכנו הלאה עם מנה של Tinga de Pollo: שלוש טורטיות קריספיות עגולות וקטנות שעל כל אחת מונח עוף בבישול ארוך, אבוקדו וצ'יפוטלה. המשכנו עם רעיון החלוקה (שהרי Sharing is Caring) והזמנו עוד שתי מנות של טאקוס ( כל מנה מכילה שתי טורטיות תירס בקוטר של 10 ס"מ. כן, הפרט הזה מופיע בתפריט). האחת היא Bistec: סטייק מתובל על הגריל עם בצל חרוך וסלסה רוחה. השניה היא מנה צמחונית שאני לא זוכר את שמה, אבל זוכר שהכילה שעועית שחורה, אבוקדו וסלסה ורדה.

זו היתה ארוחה מקסיקנית שמחה עם צוות מקסים וסועדים מצחיקים וידידותיים מסביב. האוכל הוא אוכל רחוב משודרג באוירה קצת מחתרתית. קצת (מאוד) מזכיר את המסעדה המקסיקנית הלונדונית La Bodega Negra אשר גם פועלת בתוך מרתף אשר קומתו העליונה אינה מרמזת אפילו שמדובר על מסעדה (בלילות אני עדיין חולם שאני חוזר לשם). במהלך הארוחה היה לנו דיון ער על מסעדות מקסיקניות תת-קרקעיות, וניסינו להבין מדוע זה כך. לא הגענו לתשובה חד משמעית, והמשכנו לתהות מדוע הטאקריות בארץ לא מצליחות לייצר את אותו וייב סקסי חמקמק, שמח ונטול עכבות. בעצם, כשאני חושב על זה עכשיו, המעבר לקומה התחתונה הוא מעין מעבר לעולם אחר. מנותק מההקשר שבחוץ אשר מאפשר התנהלות שונה ומשוחררת. זו אולי מעין ירידה סימבולית למקום של האיד מלא היצרים ללא ההשגחה הפוריטנית של הסופר אגו אשר נשאר בחוץ, למעלה.

The Spotted Pig

זהירות, ספויילר "הכתום זה השחור החדש": לאחר שחזרתי לארץ, צפיתי בפרקים האחרונים של העונה השנייה. בפרק בו פייפר יוצאת לחופשה מהכלא, היא מנסה לחשוב היכן לאכול בניו יורק אחרי כל החודשים הללו בכלא והתשובה הראשונה שעולה לה היא המסעדה הזו, ולא בכדי.

מקום עם אוכל מושחת, טעים בטירוף, עמוס כל הזמן ומציע קוקטיילים מצויינים. לא מעט אנשים המליצו לי על המקום הזה, ובמיוחד על ההמבורגר. הגענו לשם בערב שישי, כאשר הסופ"ש נכנס לתוקף. היה כיף לראות את כל ההמונים בווסט ויליג' ממלאים את המקומות עד אפס מקום. תחושה גדולה של נהנתנות.

בקיצור ולעניין, לאחר המתנה של כשעה בבר ליד, הודיעו לנו שסוף סוף התפנה שולחן. הושיבו אותנו בקומה העליונה במעין מבואה עם מספר שולחנות קטנים. לצד הנגרוני (שהפך לקוקטייל הרישמי של הטיול), הזמנתי לראשונה טוסט כבד שהיה לא פחות ממדהים. שני משולשי טוסט קלויים ועליהם ממרח כבד שעושים במקום - תענוג לא מוסרי בעליל.

לעיקרית הזמנתי כמובן את ההמבורגר המדובר אשר מגיע בליווי צ'יפס המטוגן עם שום ורוזמרין. ההמבורגר מגיע חף מרטבים וירקות, דבר אשר מהווה הכרזה בטוהה ומתן כבוד: אין צורך בקשקושים, הבשר מספיק טוב כדי לעמוד בפני עצמו. ואכן כך הדבר. הינשוף הזמין "גנודי": כדורי פסטה ממולאים בגבינה ומוגשים עם פרמז'ן, חמאה חומה ועלי מרווה קריספיים. הינשוף מוסר כי כל ביס היה תענוג צרוף של כולסטרול.

שוב, מדובר במקום עם אוירה לא מחייבת, אך עם שירות ברמה גבוהה. עיצוב אקלקטי לא מחושב עם המון תמונות ופריטי נוי שונים ומשונים. בכלל, את כל המקום אופפת תחושה של מקום "נכון" שהפך למוסד ניו יורקי, ובצדק.

ועוד כמה המלצות קטנות:

1. Levain Bakery - שמעתי לא מעט על המקום הזה, בעיקר מדיילים לשעבר (תודה אביב!). כמעט ופספסתי אותו, אבל הצלחתי להגיע אליו ממש רגע לפני שעזבנו את העיר לטובת השלכת בצפון המדינה. בניגוד למה שדמיינתי מבייקרי שמדורג במקום ה-1 בטריפ אדוייזר (אם כי אני לא סומך בעליל על האפליקציה הזו), מדובר במקום קטנטן שמצריך ירידה בגרם מדרגות קצר וצפוף. אל תצפו למבחר גדול של מתוקים; המקום מציע 3-4 סוגים של עוגיות, מה שהקל עליי את הבחירה: עוגיית שוקולד עם שוקולד צ'יפס ועוגיית שוקולד עם כדורי חמאת בוטנים. אגב, המבחר המצומצם והתור הקבוע במקום עובד לטובה, שכן כל רגע יוצא מגש עם עוגיות ריחניות ושמנות. הציפיות שלי לא היו בשמיים, למרות שכל עוגיה עולה כ-4 דולר, אבל הופתעתי לטובה. איזה טעם. איזו נימוחות. וואו. הינשוף ואני משוכנעים כי העוגיות האלו מכילות חומרים נרקוטיים כי אי אפשר להפסיק לאכול את ענני השוקולד הללו. לא לפספס!

(הערה: ניסיתי לצלם את העוגיות בכל מיני זוויות, אך קשה מאוד להוציא תמונה מחמיאה שלא נראית כמו.. ובכן, לא משנה)

2. Cafe Grumpy - הקפה הקבוע של הבוקר מתחת לדירה השכורה שלנו בצ'לסי. עיצוב חמים אך מינימליסטי, בדיוק כמו התפריט המוצע במקום: קפה על כל סוגיו ומספר מאפים. הרוב עושים טייק אווי, אך יש גם מספר שולחנות במקום. יש לציין כי רשת הקפה הזו מייצרת את הקפה שלה בעצמה, וניתן גם לקנות פולי קפה טחונים לשימוש בייתי.



3. Rocking Horse Cafe - מסעדה מקסיקנית נוספת, והפעם בצ'לסי. הגענו לשם לארוחת צהריים קלילה, אך למיטב הבנתי מדובר במקום שעדיף להגיע אליו בערב כדי להנות באמת מהאוירה של המקום. בצהריים המוקדמים מדובר במקום מנומנם יחסית עם עסקית משתלמת (מרק מצוין כראשונה וטורטייה במילוי עוף לעיקרית עלו יחד כ-9 דולר, ובתחילה מקבלים קערה ענקית של נאצ'וס על חשבון הבית).

4. Clinton Street Baking Company - מקום מצויין וקטן  שידוע בעיקר בזכות ארוחות הבוקר והבראנץ' (למרות שמציע תפריט שונה לארוחת הערב) עם תור אינסופי של אנשים שממוקם דרומית לאיסט ויליג'. התפריט מציע לא מעט אפשרויות לבחירה, ואם זה לא מספיק - אז יש גם ספיישלים יומיים. הזמנו שתי מנות מתוך הספיישלים, ורק אחת מהן הצטיינה במיוחד: Market Omelette. אומלט במילוי גבינות וירקות עם סלט ירקות ולחם דגנים (מגישים לשולחן גם חמאה, ריבה ושני רטבים חריפים). אחד האומלטים המוצלחים שאכלתי בחיי: עשיר, נדיב ועשוי במדיה המדוייקת. המנה השנייה זוכה לציון בזכות ההאש פוטטו שהוגשו איתה (ניתן גם להזמין בנפרד כתוספת - מאוד מומלץ). קצת הפריעה לי תחושת ה"טוריסטיות" של המקום בשל המוני התיירים שאמנם הגיעו מכל רחבי תבל אבל נראה שכולם (כלומר, כולנו) קראנו את אותם מדריכי טיולים.עם זאת, יש גם לא מעט מקומיים שמאזנים את התחושה וכאמור - האוכל באמת מוצלח. למי שלא חושק בארוחה מלאה (או לעמוד בתור), ניתן גם לקחת קפה ומאפים לדרך (הקפה לא מאוד מומלץ, אבל זה תקף בערך לכל מנהטן).

5. זה לא קשור למנהטן, וזו סתם טעימה באפ-סטייט ניו יורק. שכרנו רכב, ונסענו לראות את השלכת המפורסמת מקרוב. לא אתחיל להמליץ על כל המקומות שם, אבל מאוד ממליץ להגיע לאיזור Catskill ולישון בעיירה Woodstock. אם יש לכם זמן, תמשיכו מערבה לאיזור של ה- Finger lakes (אגמים ארוכים וצרים עם מלא עיירות מסביב, ולא פחות חשוב - יקבים ומחלבות המייצרות גבינות מקומיות).  למיצוי החוויה - תלונו ב- Bed & Breakfast ולא בבית מלון: הבתים הקטנים מרובי החדרים לרוב מעוצבים בצורה קיטשית להחריד אבל היחס אישי, המארחים מקסימים , האוירה חמה (ולא רק בשל האח בסלון) וארוחות הבוקר כייפיות ומקומיות. זו תמונה למשל מארוחת הבוקר ב-וודסטוק שהיתה כולה אורגנית.