כפי שהובן מהפוסט האחרון שלי שנכתב בשדה התעופה של וינה, את חג הפסח האחרון העברתי במדריד וצפון-מערב ספרד. לפני שהתפניתי לכתיבה על עוגת השוקולד המושחתת, הייתי חייב לנסות לאכול משהו מקומי. בחרתי, איך לא ובהמלצת אחי, בפרעצל מוקרם ושליש בירה. אין כמו לסתום את העורקים לפני טיסת המשך.
הציפיות מספרד היו גבוהות מאוד, בעיקר מהאוכל המקומי. זאת למרות שלפני מספר שנים בברצלונה סעדתי בעיקר במקדונלדס ובברגר קינג. "הייתי ילד", אמרתי לעצמי. "הפעם זה יהיה שונה". וזה באמת היה שונה. אבל אל לי להקדים את המאוחר.
גם ממדריד עצמה כעיר היו לי ציפיות גבוהות. היא מסומנת על ידי רבים כיעד שתופס פופולאריות בשנים האחרונות עם חיי לילה תוססים ותרבות ענפה. פייר? התאכזבתי. מדריד היא עוד עיר. חלילה לא סבלתי שם, אפילו מאוד נהניתי, אבל היא בטח לא יכולה להיכנס לאותה משוואה יחד עם פריז או לונדון. מרכז העיר מתפרש על שטח יחסית קטן, דבר שקצת מייתר את הרכבת התחתית; אפשר להגיע כמעט לכל מקום ברגל. זהו יתרון גדול, במיוחד במזג האויר הקייצי ששפר עלינו. תוך יום-יומיים כבר מרגישים בבית, ומתמצאים בקלות.
בהרבה ערים גדולות באירופה אני חווה את אותה תחושה של אייטיז-כבד. יש שני דברים שמרחיקים אותי ממסעדות: צילומים (לרוב גרועים) של אוכל בכניסה למסעדה ו/או יחצ"ן שמנסה לשכנע אותי להיכנס פנימה. מדריד עשירה במסעדות כאלה. היה לי קשה מאוד למצוא מקום ראוי עם אוכל מצוין. גם במסעדות עמוסות, עם עיצוב מדוקדק וחבר'ה צעירים - תמיד היה משהו שלא היה עשוי כמו שצריך. ביקשתי המלצות ממקומיים, וגם זה לא עזר. אז או שלא היה לי מזל, או שהחבר'ה במדריד לא באמת יודעים לאכול. סיבה נוספת אפשרית היא שאני לא אוכל חמון (Jamon) ופירות ים, שהם בערך המאכל הלאומי שם.
היינו למשל במסעדת Bazaar ברובע Chueca (שם גילינו שאפשר למסחר אפילו גאווה). על פניו היה נראה שקיבלנו המלצה מצוינת. בשעה 21:30 המקום החל להתמלא במהירות בחבורות וזוגות צעירים, וגם התקווה מילאה את ליבנו. בפועל המנות היו מאכזבות. הקרוקטים של הפטריות היו טעימים, אבל קשה שלא לאהוב משהו מטוגן. סלט העוף גם כן היה נחמד, אבל לא משהו שגורם ליפול מהרגליים. העיקרית הראשונה שבחרנו היתה פסטה עם עוף, עגבניות שמש מיובשות וצנוברים. זאת היתה מנה מאוד לא טעימה. הפסטה היתה רכה מדי וטעם לוואי נוראי ליווה את המנה. המנה העיקרית השנייה (עגל ביין אדום ופטריות) מעט פיצתה עליה, אבל עדיין יצאנו בתחושה רעה מהמקום.
שישי בבוקר. מתעוררים, וממהרים לצאת לקפה. ממהרים לשווא, שכן למרות שהשעה 09:30 הרחובות בחוץ דוממים וריקים מאדם. חיפשנו מקום לשתות בו קפה, ומצאנו בית קפה חמוד וביתי: קפוצ'ינו, קרואסון עשוי משכבות דקות של בצק ומיץ תפוזים טרי. אירופה הקלאסית.
המשכנו בסיור עצמאי קטן שמתחיל בפלאזה דה סול ומסתיים בשוק סן מיגל. בדרך עצרנו לאכול צ'ורוס טובים ולא מתוקים מדי (לא כל צ'ורוס צריך לגלגל בסוכר). במחיר זעום מקבלים 6 יחידות של צ'ורוס וספל שוקולד סמיך לטבילה. היו גם כאלה סביבנו שאפילו לגמו ממנו (חפשו את: Chocolateria SAN GINES).
שוק סן מיגל, מקום הומה למדי שמוציא מהר מאוד מאיזון הוא למעשה מבנה מקורה עם המון דוכנים (גדולים יותר ופחות) שמציעים מנות קטנות, להלן - טאפס. התמקדנו במנות טאפס צמחוניות, ואכלנו פלפלים ירוקים קטנים בשמן עמוק, אספרגוסים עבים ובשרניים וכמובן - פאטאטס בראווס.
בשבת בצהריים פנינו לשוק סן אנטוניו. מדובר גם כן בשוק מפונפן, אם תרצו - שוק איכרים, בתוך מבנה מקורה מחולק לקומות. ניתן לאכול במקום, אך מרבית הדוכנים מציעים פרודוקטים למכירה. קנינו שם עגבניות מיוחדות (ייסלח לי אייל שני, אך איני יודע את סוגן), באגט, גבינת גאודה-פסטו, גבינת בורטה עם כמהין, חמאה מלוחה וריבת תותים. משם היישר לפארק בואן רטירו לפיקניק שמשי בליווי מרטיני ביאנקו.
לאחר סיור מתיש במוזיאון ריינה סופיה, התיישבנו במרפסת הפונה לכיכר סנטה אנה לבירה קרה וקסדייה של פטריות במסעדת Lateral. למסעדה יש מספר סניפים הפזורים בעיר, וקיבלתי עליה מספר המלצות. לא רע בכלל, למעט כוסות הבירה הלא-יציבות בעליל.
באותו ערב, החלטנו להשקיע וללכת למסעדה שהיא אמנם יקרה אבל חשבנו שאנחנו הולכים על בטוח: La Tasquita de Enfrente. הגענו ראשונים למסעדה (לוח הזמנים של הספרדים שונה לחלוטין משלנו) בשעה 21:00, והובלנו לתוך חלל המסעדה. חלל קטן אשר עיצובו נע בין השחור אלגנטי לבין המוזר עם ריבוי של פריטים על גבי הקירות. המלצר הקריא לנו את התפריט בעל פה באנגלית עם מבטא כבד מאוד, ולא ציין מחירים. דבר שהוסיף למתח שלנו לאורך כל הארוחה, שכן לא ידענו לאיזה חשבון לצפות. האפרטיף שקיבלנו היה סלט רוסי: מיונז, תפוחי אדמה, גזר וטונה. סתמי לחלוטין. סלט שאפשר למצוא בכל מעדנייה שכונתית בתל אביב. בהמשך נחתה בשולחננו מנה משולשת של אספרגוס: שלושה סוגי אספרגוס העשויים בשלוש טכניקות שונות. האמת? רעיון נחמד, הביצוע קצת חלש, במיוחד זה של האספרגוס הלבן שהיה עבה מדי ורכרוכי מדי.
המנה הבאה היתה סלט עשבים ירוקים עם גילופים של פטריית כמהין. הסלט סבל מעודף שמן זית ומלח ולפטריות הכמהין לא היה טעם של, ובכן, כמהין. לשמן הכמהין שקניתי לפני שנה וחצי במילאנו ומכיל רק 3 אחוז כמהין יש יותר טעם מאשר למה שהוגש לנו.
המנה העיקרית היתה טונה צרובה עם הום-מייד טריאקי ורטטוי. הרטטוי היה טעים. הטונה היתה עשויה מדי והוגשה עם הרבה יותר מדי רוטב.
לסקרנים מביניכם, החשבון עמד על 71 יורו (כולל 2 בירות. אגב, כל מנה הגיעה לכל אחד משני הסועדים). סכום גבוה למדי, אבל לא היה אכפת לי לשלם אותו עבור ארוחה ראויה באמת. זו באמת לא היתה ארוחה ראויה.
למרות האוירה השלילית שעולה מן הפוסט, היו גם הצלחות. דווקא המקומות הקטנים יותר, היו המוצלחים באמת. בפינת הרחוב שלנו מצאנו מסעדה בעיצוב ראסטיק מוקפד א-לה שוק הפשפשים: Le Coco שמגישה אפילו חומוס ופיתה (לא היה טעם לנסות. זה בטח לא טעים כמו בארץ). אכלנו שם מספר פעמים ארוחות בוקר, ופעם אחת גם ארוחת צהריים מאוחרת: אספרגוסים בטמפורה המוגשים עם רוטב רומסקו מצוין וכדורי עוף מתובלים בקארי. הארוחה אצלם מתחילה עם כד ענק של חמאה וכפות עץ. ככה, לרפד את הבטן כמו שצריך.
Taberna del Chato היא עוד מקום קטן ומצוין הממוקם בסמוך לכיכר סנטה אנה (רחוב סנטה קרוז 17, אם אני לא טועה). הטאפס שלהם נורא מוקפדים ונורא טעימים: סביצ'ה עם נתחים נדיבים של דג לבן וירקות טריים, עוף בקארי המוגש עם בורגול, סירליון המוגש עם רוטב מתקתק על אורז עבה וסופר-סטיקי, שיפודי קריספי צ'יקן שהיו גם הם טובים למרות שהוגשו עם רוטב צ'ילי מתוק ופטאטס בראווס באינטרפטציה קצת שונה: תפודים אפויים המוגשים עם הקליפה ועם בצל מטוגן ורוטב מעט חריף (לרוב תפוחי האדמה מטוגנים בשמן עמוק ומוגשים בתוך תלולית מאוד נדיבה של מיונז ורוטב חריף). אכלנו במקום הזה פעמיים, ובשתי הפעמים מאוד נהננו.
בביקור החוזר במדריד, לאחר הסיבוב בצפון, הלכנו שוב לשוק סן מיגל. הפעם לצד הסנגריה קינחנו גם במקרונים (עוגיה קלאסית לנשמרים מחמץ). אכלתי מקרונים טובים יותר, אבל לפחות הם הצטלמו נהדר.
ההחלטה הכי טובה שלנו היתה לנסוע לצפון-מערב ספרד! שמעתי רבות על האוכל הבאסקי, וסוף סוף המציאות עמדה בציפיות שלי. התחלנו בחבל ריוחה, ולנו בעיר לוגרוניו. עיר קטנה ומקסימה עם רחוב אחד קטן שוקק ברים של טאפס. פסח כבר הגיע, ולכן מטעמי המסורת נטשתי את הבירה ועברתי ליין. עוד החלטה מצוינת. היין בצפון כל כך טעים וזול (כוס יין אדום עולה כ-יורו), שזה פשוט פשע לא להשתכר.
הגענו אל לוגרוניו בשעות הצהריים, ורגע לפני שפסח נכנס אכלנו 2 מנות מצוינות ב"קפה קולוני" במרכז העיר. הסלט היה טרי וגבינת המוצרלה מעולה. הפסטה הטרייה הזכירה טעם של בית, ובושלה לרמה המדויקת.
אחה"צ סיירנו ביקב מרקז דה ריסקל, ובכלל באיזור היקבים. הלכנו קצת לאיבוד הודות לתוכנת הניווט של גוגל, אבל גם זו חוויה. הגענו גם ליקב Yisos שאמנם היה סגור, אבל גם ככה הגענו אליו רק על מנת לראות את המבנה שבו הוא שוכן: מבנה שנראה כאילו נבנה מפיקסלים ענקיים. המבנה תוכנן על ידי האדריכל הספרדי סנטיאגו קלטרווה, אותו אחד שתכנן את גשר המיתרים בירושלים. בערב כאמור חזרנו ללוגרוניו, ויצאנו לאכול ברחוב הברים Laurel.
בעצירה הראשונה בתחילת הרחוב גילינו את חדוות היין הזול. הזמנו גם 2 מנות: האחת של דג קוד והשנייה של ברווז ברוטב מתקתק. היה מעולה, והמשכנו הלאה.
הגענו במקרה למקום שמתמחה בפאטאטס בראווס (כולל גזרי עיתונים ממוסגרים על הקירות). מלא מיונז. מלא רוטב חריף. הרבה יין. ממשיכים הלאה. בשעה הזו כבר התחילו להיסגר המקומות, ולכן במקום הבא הסתפקנו ב"טורטייה" (חביתה ספרדית עם תפו"א), שיחה ערה עם זוג ספרדים וכמובן עוד יין.
למחרת יצאנו שוב לדרך, והגענו לבילבאו במטרה לעשות סיור במוזיאון הגוגנהיים. התערוכה של ארנסטו נטו היתה מעולה, אבל אנחנו פה בשביל לדבר על אוכל. יצאנו בערב לרובע העתיק ("שבעת הרחובות"), ולמזלנו הגענו גם ל- Plaza Nueva. שם התיישבנו בבר הפינצ'וס (Pinxos) המצוין: Gure Toki, שגם זכה בפרסי הפינצ'וס (כן, יש דבר כזה) בשנים האחרונות.
בתמונה אפשר לראות שלוש מנות שנבחרו בקפידה (מימין לשמאל): ביצה עלומה, פטריות צלויות וקוביות תפוחי אדמה מטוגנות, דג טונה בשמן זית עם ירקות קצוצים דק והמנה הזוכה של הערב: פרוסת תפוח ירוק, פרוסת מנגו, גבינת קממבר, שקדים וריבה.
מנה נוספת שפחות אהבנו היתה כבד ואפרסק עטופים במעין נייר ברונזה אכיל על מצע של שקדים מקורמלים. הכבד היה לי חמוץ ומתוק מדי, והשקדים היו החלק הטוב של המנה.
בהמשך הטיול נכנסנו לתוך הפירנאים, והגענו לשתי עיירות: איינסה וטורלה. בחלק הזה של הטיול היה פחות דגש על האוכל, למרות שהיה קסם בארוחות הערב במסעדות האבן הקטנות. מה שכן, תיעדתי שם את ארוחת הבוקר הקבועה שלי במשך הפסח: קפה עם חלב ו"טורטייה" (Tortilla). התמכרתי.
לסיכום החוויה, סעו לצפון ספרד! הנופים משוגעים, האוירה שמחה ואישית גם הרגשתי שחזרתי קצת לדרום אמריקה (גם אם רק לשבוע). העיירות הן ציוריות כמובטח, יש יין בשפע והאוכל משובח. טיפ אחרון וחשוב מאוד לצורך התאקלמות זריזה: תבינו מה לוח הזמנים המקובל בכל איזור. במדריד יוצאים לארוחת ערב החל מ-21:00 ומתחילים לבלות ב-02:00. בצפון לעומת זאת, ארוחות הערב מוגשות החל מהשעה 20:00 עד 22:00-23:00. תהנו!
בפוסט הראשון של הבלוג, סיפרתי איך התחלתי לבשל. חבריי ואני עזבנו את העיר הקטנה (מאוד), ועברנו לכבוש את תל אביב. המרחק הרב מהבית והמשפחה ביחד עם העובדה שהיינו חדשים וזרים בעיר גיבשה אותנו כמשפחה אלטרנטיבית. משפחה, אגב, שהלכה והתרחבה עם אחים חדשים. ייסדנו מסורת של ארוחות שישי משותפות; כל אחד מכין מנה וכל פעם נפגשים בדירה של חבר אחר. תמיד יש איחורים. תמיד יש ביטולים. תמיד מתווספים ברגע האחרון אורחים נוספים. תמיד יש דרמה סביב השאלה האם יהיה מספיק אוכל (בכל זאת, רובנו צאצאים למשפחות צפון אפריקאיות). ובעיקר - לעולם לא הייתי רוצה לוותר על המסורת הזו. היום ארוחות השישי לא תמיד יוצאות לפועל (אילוצי החיים, אתם יודעים), אבל עדיין מגיעות לנו כפיים על מסורת שמצליחה להחזיק מעמד כבר 6 שנים.
