יום חמישי, 19 ביוני 2014

רביולי 2.0

אומרים שהשראה נמצאת בכל מקום, ותיכף המשפט הזה יהיה יותר ברור. השבוע התקיים בביתי ערב בורגני למדי. לאחר שלא נפגשנו תקופה ארוכה, סוף סוף יצאה לפועל ארוחת ערב עם שני זוגות חברים מהצבא. תכנון הארוחה היה מאתגר למדי, שכן נאסר עליי להשתמש בשמנת, חמאה, ירקות מצליבים (כן, יש משפחה כזאת), חצילים ועוד. נעניתי לאתגר בשמחה. בתמורה זכיתי לערב של השלמת פערים, נוסטלגיה, כלב אנרגטי שמתקשה לנשום ועוגת פרג-שוקולד כמעט-טבעונית טעימה מאוד. מאוד.


בסופו של דבר יצאה מנה שהורכבה ממקבץ השראות ממקומות ואנשים שונים. לאחר שפעם שעברה קיבלתי השראה מריקוד מחול על קווים מקבילים, הפעם ספגתי את ההשראה ברשת הדיגיטלית. כאחד שמבשל לא מעט וגם נוהג לבקר באופן תדיר במסעדות, יוצא (באופן מתבקש) שאני עוקב אחר לא מעט Foodies מוכשרים מאוד. בעיניי, מעבר לעובדה הפשוטה שזה נורא מעניין אותי, אני גם מרגיש שזה מאוד ממקצע אותי. חופש המידע הוא בחלוקת הידע וגם בקבלת תשובות. בחשיפה למרכיבים, מנות ואנשים חדשים. זה מסקרן וזה מניע.

לאחרונה נתקלתי בפרופיל האינסטגרמי של yossidjavarov@. חוץ מהצילומים האסתטיים והמוצלחים שלו, התאהבתי ברביולי שהוא הכין. ליתר דיוק, בבצק הפסטה. הוא הכין בצק פסטה בשני צבעים, והחלטתי שאני חייב לנסות. לאחר הסבר קצר מהבחור, ניגשתי למלאכה. החלטתי על רביולי בשני צבעים במילוי דלעת אפויה וגבינת ריקוטה. הרוטב הוא למעשה עגבניות צלויות שלבסוף נטחנות עד שמתקבל רוטב סמיך ואחיד. לא הכרתי את שיטת ההכנה הזו עד שבן משפחה הכין אותו לארוחת ערב, ובהמשך ראיתי כי שרה ליברמן הנהדרת פרסמה מתכון דומה.

מתכון לרביולי בשני צבעים במילוי דלעת


מצרכים (כ-24 רביולי גדולים)

לבצק הפסטה:

  • 200 גרם קמח פסטה
  • 2-3 ביצים
  • צרור עלי בזיליקום
למילוי:
  • נתח דלעת (חצי קילו)
  • 2 כפות גדושות של גבינת ריקוטה פרסקה
  • טימין
  • שמן זית
  • מלח גס ופלפל שחור גרוס
  • אופציונלי: צ'ילי אדום גרוס
לרוטב:
  • 4-5 עגבניות אדומות בשלות
  • 10 עגבניות שרי תמר
  • 3-4 שיני שום
  • כף סוכר חום
  • מלח ופלפל שחור

להגשה: פרמז'ן או גבינה קשה אחרת

אופן ההכנה:
מתחילים עם הדלעת. אפשר לקלף את הקליפה, ולחתוך אותה לקוביות קטנות. דרך אחרת היא להשאיר את הקליפה (לשטוף היטב כמובן), ולחרוץ בדלעת חתכים לרוחב ולאורך. מזליפים שמן זית בנדיבות, ומפזרים מלח גס, פלפל שחור ועלי טימין. אם רוצים את המילוי פיקנטי, אפשר לפזר קצת צ'ילי גרוס. מכניסים לתנור על גריל בחום גבוה (230-250 מעלות) על המגש האמצעי. זמן האפייה הוא כ-20 עד 30 דקות. מומלץ לדקור את בשר הדלעת על מנת לוודא כי הוא רך ונימוח. מוציאים מן התנור, ומצננים. במידה ואפיתם את הדלעת עם הקליפה (כפי שנראה בתמונה), יש להסיר את הקליפה (אפשר פשוט באמצעות כף להפריד את הבשר מהקליפה, ולהעביר לקערה).



בזמן שהדלעת בתנור, מתחילים להכין את הבצק. מאחר ומדובר בבצק המורכב משני צבעים, יש להכין 2 בצקים. האחד רגיל והשני עם בזיליקום (כך שמתקבל בצק בגוון ירוק). מפרידים את עלי הבזיליקום, וחולטים אותם במים רותחים כ-5 דקות. מסננים את המים, שוטפים במים קרים. סוחטים מעט את הנוזלים, ומעבירים לטחינה (אפשר להשתמש בבלנדר סטיק). אם יוצאת מסה יבשה מדי, אפשר להוסיף מעט מנוזלי החליטה.


יוצרים 2 תלוליות קמח עם גומחה. האחת עם ביצה והשניה עם הבזיליקום הטחון. מעבדים כל תלולית לבצק. יכול להיות שיהיו חסרים נוזלים. במקרה כזה יש לטרוף בצד ביצה נוספת, ולהוסיף (בהדרגה, כדי שלא יהיה דביק מדי). הדבר נכון גם עבור הבצק הירוק. הוספתי לה עוד ביצה טרופה. לשים כל כדור בצק לפחות עשר דקות! עוטפים בניילון נצמד, וקדימה למנוחה של שעה במקרר.


לאחר שהדלעת מוכנה והבצק במקרר - מתפנים להכין את רוטב העגבניות. פורסים גס את העגבניות, ומסדרים בתבנית רחבה. מזליפים שמן זית, סוכר חום (לאזן את החמיצות של העגבניות), מלח גס ופלפל שחור גרוס. מפזרים גם שיני שום (חתוכות גם כן גס) ומכניסים לתנור (חום גבוה של 230-250 מעלות, לפחות לרבע שעה). כאשר הן מוכנות (צלויות כמו שצריך, אפשר אפילו שהשוליים יהיו מעט שרופים), מוציאים מהתנור. מצננים מעט, ומעבירים את העגבניות לכלי צר וארוך. טוחנים בבלדר סטיק (אם הכלי לא יהיה צר וארוך, פעולה הטחינה תעיף עליכם את העגבניות הרותחות). טועמים, ומתקנים תיבול אם צריך.


מוציאים את הבצק מהמקרר. מחלקים כל כדור ל-2 חצאים. לוקחים חצי בצק לבן ומשטחים אותו מעט למלבן צר. כנ"ל עם חצי בצק ירוק. מצמידים את שני המלבנים בצורה אנכית, כאשר הם מעט עולים אחד על השני. מקמחים את המלבן החדש הנוצר, ומעבירים במכונת הפסטה. מרדדים עד שמגיעים לרמת העובי הרצויה. אני כרגיל מרדד עד רמה 3 (הרמה הכי דקה היא 1). חוזרים על כך שוב עם שני החצאים שנותרו. הסיבה שאני מחלק את הבצק היא רק מטעמי נוחות (אחרת יוצאים משטחי פסטה ארוכים שקשה להשתלט עליהם).


קורצים מהבצק עיגולים. מכינים את המלית: פשוט מערבבים היטב את כל המרכיבים יחד עד שמתקבלת מסה אחידה ללא גושים של דלעת או גבינה. מניחים כפית מילוי במרכז עיגול בצק, מרטיבים באמצעות האצבע את השוליים, וסוגרים אותו באמצעות עיגול בצק נוסף. חשוב להקפיד על שני דברים: להשתדל שיישאר כמה שפחות אוויר בין שני עיגולי הבצק, וכן להצמיד את השוליים היטב על מנת שהרביולי לא ייפתח. מקמחים את הרביולי המוכנים.

מרתיחים מים, מוסיפים מלח גס וזורקים פנימה את הרביולי. כל פעם 4-5 יחידות. במקביל מחממים מעט שמן זית (אפשר גם חמאה) במחבת ליד. כאשר הרביולי צף, מוציאים אותו עם כף מחוררת ומעבירים למחבת השמן. המחבת נותנת לרביולי צריבה נחמדה, וחשוב להזיז את הרביולי וגם להפוך אותו בתדירות גבוהה כדי שלא יידבק למחבת.

הגשה: מניחים רוטב עגבניות במרכז הצלחת, זורקים 4 רביולי על הרוטב ומגרדים פרמז'ן. בתאבון!

יום ראשון, 8 ביוני 2014

מיכאל, הסועד הנודד

הפעם הפוסט הוא יותר ויזואלי, ובמקום מתכון - מצורפת בסופו המלצה למסעדה מצוינת (ולא, לא בתל אביב). זהו לא הפוסט הראשון שלי בנושא "החוג לסועד הנודד". גילוי נאות - אני מגיע לאירועים הללו על תקן צלם. אין בפוסט זה משום תוכן שיווקי כזה או אחר, אלא הצגה וחשיפה של תמונות נבחרות שלי מתוך האירוע. למי שעוד לא מכיר (ומתעצל ללחוץ פה, ולקרוא), אתמצת ואסביר ש"החוג לסועד הנודד" הוא יוזמה של הקייטרינג "הסועד הנודד". זהו קייטרינג המתמחה בבישול בטבע ובתנאי שטח. על כן, המפגשים של החוג לסועד הנודד מתקיימים, אחת לחודשיים, באחת מפנינות הטבע בארץ. מדובר בסוף שבוע של יין משובח ואוכל טעים (המקום כל פעם משתנה, מהדרום הצחיח לצפון הירוק). 


הפעם המפגש התקיים ב"מדינת אלי אביבי" אשר שוכנת כידוע ברצועת חוף אכזיב. זוהי חלקת חוף קסומה עם מים בצבע טורקיז וסלעי ענק. מקום יפיפה שלא הכרתי עד כה (אני מתמקד בעיקר בחופי אילת ותל אביב). מומלץ להגיע לאיזור בלי קשר לאוכל. אבל אם כבר מגיעים לאיזור, חובה לעצור לאכול ב"מיכאל" במושב לימן. למרות שכאמור כל הסופ"ש לא הפסקנו לאכול, היינו חייבים לנצל את העובדה שאנחנו סוף סוף קרובים למסעדה הזו.

המסעדה "מיכאל" שייכת לשף מיכאל גרטופסקי שמוכר מה"סושיאל קלאב" הטרנדית וה"צ'יקטי" החדשה (שתיהן בתל אביב). "מיכאל" היא השלוחה הצפונית והכפרית שלהן, ועדיין במנות ניכרת היטב חותמת ידיו של גרטופסקי. המנות נדיבות, מלאות תשוקה ויצרים ומתבססות על תוצרת מקומית טרייה ומגרה. הבישול מאוד ים-תיכוני עם השפעות מקומיות, כולל ממדינות ערב השכנות. כך למשל אכלנו מנה נהדרת של טרטר טונה אדומה על מצע של טבולה לבנוני ויוגורט. בקיצור, לא לפספס אם אתם באיזור.














קינוח פרג אלוהי!










מיכאל - ביסטרו מקומי



יום שלישי, 20 במאי 2014

שיעור בצניעות/ טורטליני שום ותרד עם זוקיני צהוב

"I'ts all about editing" היא ביקורת שופטים קבועה שחוזרת על עצמה בתוכנית הריאליטי שאני צופה בה באדיקות כשאני חולה בבית (מזהים איזו?). למרות שמדובר בטראש, זהו משפט חשוב. צריך לדעת לפעמים מתי לעצור. להבין אולי שצריך לשנות כיוון, ולדעת לבסס את החזון על טכניקה מעשית וכישורים אישיים העומדים לרשותך. צריך לדעת מתי Less is More (קלישאה אחת לפני אחרונה בפוסט זה, מבטיח). אני לאחרונה לא הצלחתי לזהות שאני מתפזר. בניתי בראש מנה שלא עמדה במבחן המציאות. אבל דווקא התהליך שהביא אותי אליה הוא המעניין. כי הוא התהליך שהביא אותי בסופו של דבר למנה מוצלחת באמת.


חיפשתי השראה, ומצאתי אותה אצל ערן. ערן, חבר של שנים, הוא זה שלימד אותי להחזיק מצלמה. הוא רקדן ויוצר וצלם ורגיש. צפיתי ביו-טיוב ביצירה האחרונה שהוא העלה, והיא גרמה לי לחשוב. הרעיון הכללי של היצירה הוא שלמרות שלשני קווים מקבילים יש את אותה נקודת מבט, הם לעולם לא ייפגשו. זה סיקרן אותי.

"אתה מדבר על סינרגיה ואני חושב על היפרדות. מעניין", כתבתי לו.

"כי אתה לא מקשיב עד הסוף", הטיח בי ערן. "האומנות היא לקחת את אותן נקודות מבט וליצור מעין משהו אורגני. כמו נניח סלט. צריך את כמות המלפפונים כנגד כמות העגבניות, ובכלל לראות עם או בלי בצל. ומה עוד מוסיפים ואיך? והכל תלוי איזה סלט ירקות זה. חסה למשל משנה את חוקי המשחק. להוסיף חסה לסלט ערבי זה מגוחך לטעמי".

היצירה מדברת על יסודות שמתחברים יחד ליצירה אחת שלמה? בקטע של השלם גדול מסך חלקיו?

"היצירה שלי היא הדרך שלי להביא ביקורת על הרבה יצירות אומנות שעולות היום על הבמה"

מה אתה לא אוהב בהן?

"הרבה פעמים אתה מקשיב לטקסט, ואתה שומע מוסיקה, ויש תלבושות, ולא תמיד יש איזה משהו זורם בין הכל. כולם היום נשענים על משפט של אוהד נהרין שהפך כבר לקלישאה, 'אני לא אספר על מה העבודה שלי כדי לא להרוס לצופה את החוויה שהוא יעבור מצפייה בעבודה עצמה'. אתה רואה דברים בלתי מוצדקים ומגוחכים, ואני שונא את זה. זה הביא אותי לחשוב על מה זה טקסט, מה זו תנועה, מה זה מוסיקה, ואיך הם נפגשים על הבמה. החלטתי לכתוב טקסט שההשראה שלו היא היחסים שלי עם האקס. הפואנטה היא שאהבה זה לא מספיק, וששתי דמויות שאולי כה דומות, וכה זהות, רק נקודת מבט שונה - וזה כבר משנה את כל המאזן. והן לא יפגשו. השאלה מה כן הן יכולות לעשות ביחד, ואיך? הקווים המקבילים שלי הם הטקסט, המוזיקה והתנועה, ואיך הם נפגשים".

התחלתי לבנות בראש שלי מנה. חשבתי על דף פסטה ארוך שייצור לזניה פתוחה וידמה תנועה. חשבתי על עוף הנצלה שעות בתנור, ולאחר מכן מפורק מעצמותיו. חשבתי על אספרגוס חלוט שעובר צריבה בנוזלי העוף כי זו בדיוק העונה וצריך גם משהו ירוק במנה. חשבתי על משחק במרקמים, וכך הגעתי גם לשקדים גרוסים קלויים שיפוזרו מעל המנה. וחשבתי על מחית של שום ירוק אשר תשתלב בכמה מימדים ורבדים במנה עצמה ובשלבי ההכנה שלה. חשבתי על מרקמים וטעמים שיוצרים מנה אחת מושלמת. ונכשלתי.

כל המרכיבים כשלעצמם היו טעימים, אך המנה הוגדרה כקטסטרופה. קשה לבשל דף פסטה ארוך מאוד בסיר יחסית קטן. היחס בין המילוי לבין הפסטה לא היה נכון, ובכלל הכמות של הפסטה לסועד אחד היתה מוגזמת. האספרגוס, אשר הונחו בשלמותם בתוך הלזניה הפתוחה, לא התאימו. היה צריך לחתוך אותם. הניסיון להגיע לאותה סינרגיה מיוחלת יצר מנה מסורבלת נורא. מנה עם הרבה אגו וביטחון עצמי מופרז בצדקת דרכי. יצרתי יצירה מהסוג שערן סולד ממנה.

למרות העצבים באותם הרגעים, הבנתי שלמדתי הרבה מהתהליך. לכן, אגב, אני חולק אותו פה. הרפיתי, ונתתי למנה "הנכונה" לבוא אליי בעצמה. נסעתי לירושלים, נתקלתי בזוקיני צהוב ומיד הבנתי מה אני הולך להכין: טורטליני ממולא קונפי שום, ריקוטה ותרד, ומוגש עם רצועות זוקיני, תרד ומעט שמנת. השום אגב מבליח במנה במספר וריאציות (תקראו את המתכון ותבינו), ובינתיים רק אחשוף את הקטע של המנה: הקונפי הוא חלק מבצק הפסטה עצמו. זו מנה שדורשת סבלנות וכוללת מספר שלבי הכנה עד שהיא מתחברת לאחד שלם.

חג שמח!

מתכון לטורטליני שום במילוי תרד המוגש עם זוקיני צהוב


מצרכים (4 מנות):

קונפי שום:

  • 6-7 ראשי שום ירוק שלמים
  • שמן זית (לא מעט)
  • מלח גס
  • פלפל שחור גרוס
  • 2-3 ענפים של רוזמרין
  • 2-3 ענפים של טימין

בצק הפסטה:
  • 250 גרם קמח פסטה
  • 2 ביצים
  • כף גדושה של שום קונפי

המילוי:
  • 3 כפות ריקוטה
  • 2 כפות קונפי שום
  • חופן נדיב של עלי תרד (אם קונים שקית של תרד, אז להשתמש בשליש מהשקית)
  • מלח
  • פלפל שחור גרוס

הרוטב:
  • תרד (מה שנשאר מהשקית)
  • חצי מיכל שמנת לבישול
  • שמן שום (יוסבר בהמשך)
  • 2 זוקיני צהוב
  • שמן זית
  • אגוז מוסקט
  • מלח
  • פלפל שחור
  • להגשה: פרמז'ן או קרעי מוצרלה

אופן ההכנה:

ראשית, מכינים את קונפי השום. הרעיון להכין את הקונפי הגיע מהמדור המוצלח של לימור לניאדו תירוש, ואני רק שיניתי מעט את הכמויות והמרכיבים. בתוך תבנית רחבה מכניסים את ראשי השום (לשטוף היטב ואפילו להוריד את הקליפה החיצונית הראשונה). להזליף מעל המון שמן זית כך שיכסה את ראשי השום כמעט עד החצי. בוזקים מלח גס ופלפל שחור גרוס. מפזרים את ענפי התבלין, ומכסים בנייר כסף. מכניסים לתנור לחום של 150 מעלות למשך כשעה וחצי. מוודאים שהשום התרכך לחלוטין, ואפשר גם להשאיר אותו בתנור לעוד 10 דקות ללא נייר הכסף. 



מוציאים מן התנור, ונותנים לו להתקרר. "סוחטים" את השום הרך מתוך הקליפה היישר לצנצנת. מכסים את המחית עם מעט מהשמן שנשאר בתבנית. בנוסף, לא זורקים את השמן שנשאר בתבנית! מסננים אותו לתוך צנצנת אחרת, ושומרים במקרר.


יש לנו קונפי? מצוין! אפשר להתחיל להכין את בצק הפסטה. יוצרים גומחה בהר הקמח, ושוברים לתוכה 2 ביצים. טורפים את הביצים היטב (מבלי לערבב עדיין את כל הקמח). מוסיפים כף גדושה מהקונפי, וממשיכים לטרוף, ובהדרגה גם מתחילים לטרוף ולהכניס פנימה את הקמח (תנועות מעגליות שהולכות ומתרחבות). זונחים את המזלג, ועוברים ללוש היטב בידיים. כן, יישאר ריח לוואי של שום. לא נורא. עוטפים את הבצק בניילון נצמד, ומכניסים למקרר למנוחה של שעה.



הסבר מצולם ונרחב להכנת טורטליני אפשר למצוא פה, ולכן לא אתעכב על זה. אני רק אניח פה תמונה שאני אוהב.



מרדדים את הבצק (אני אוהב את העובי השני לפני האחרון. אצלי במכונה זה מספר 3, כאשר 1 זה הדק ביותר), וקורצים עיגולים.



מניחים לעיגולי הבצק להתייבש מעט, ובינתיים מכינים את המילוי. מערבבים בקערה גבינת ריקוטה וקונפי שום. חולטים במים רותחים את התרד למשך 5 דקות. מסננים את המים, שוטפים את התרד במים קרים ו"סוחטים" אותו כדי שייצאו כל הנוזלים. קוצצים את התרד ומוסיפים לקערת המילוי. מערבבים היטב יחד עם מלח ופלפל שחור גרוס.



מתחילים להכין את הטורטליני.



טיפ: אם הטורטליני נרטבים מדי בגלל המילוי, תפזרו עליהם מעט קמח. זה יעזור לייבש אותם.

מחממים מים בסיר גדול.

לפני שמתחילים לבשל את הטורטליני, מכינים את הרוטב: פורסים את הזוקיני לרצועות דקות לאורך (סכין, מנדולינה או כמו שאני עשיתי - קולפן). אפשר לקלות את הרצועות עם שמן זית ומלח בתנור, או לחילופין (כמו שאני עשיתי) על גבי מחבת. מחממים מחבת עם כף או שתיים של שמן השום (זוכרים? השמן ששימש אותנו להכנת הקונפי). כאשר השמן חם, צולים את רצועות הזוקיני. כל פעם 4-5 רצועות (לא להעמיס על המחבת, ואנחנו רוצים לתת יחס אישי ומשחים לכל רצועה). לא לצלות את הרצועות יותר מדי כדי שלא יתרככו לחלוטין. חצי דקה מכל צד במחבת רותחת זה מספיק. מוציאים את הרצועות לצלחת בצד.

כאשר המים רותחים, זורקים פנימה את הטורטליני. החוק הידוע: טורטליני צף הוא טורטליני מוכן.

בזמן הבישול מחממים שוב את המחבת עם כף שמן שום, ומבשלים בה את התרד (אין צורך בחליטה). מתחילים להעביר למחבת החמה (אפשר להנמיך את האש) את הטורטליני המוכנים. מדי פעם לערבב את המחבת כדי שהטורטליני לא יידבקו.
ברגע שכולם מוכנים, מוסיפים גם את רצועות הזוקיני, חצי מיכל של שמנת לבישול, 3 כפות ממי הבישול של הפסטה (העמילן המופרש במי הבישול עוזר להסמיך את הנוזלים במחבת), מעט אגוז מוסקט, מלח ופלפל.

מגישים לצלחת עמוקה.

עריכה: ערן אבוקסיס
מגרדים פרמז'ן או קורעים מוצרלה, ומפזרים מעל. מגישים מיד. בתאבון!


יום שלישי, 13 במאי 2014

מעשה באקלר, אש תנור וקדוש/ סיור קולינרי בירושלים

אני אוהב להיות תייר בירושלים. אבל לא במובן ה- Touristic (והמוקצה) של המילה, אלא בידיעה הברורה כי מגורים בעיר הבירה יביאו אותי לפתח כלפיה סלידה. אני לא מתמודד טוב עם צפיפות, לחץ ורעש. וגם לא עם כספומטים שסגורים בשבת. אבל אני אוהב לבקר בה לעיתים קרובות. ירושלים מאוד מובחנת מתל אביב (למרות שאני לא רואה הרבה הבדל בין היפסטרים של התדר לבצלאלניקים), וביקור של יום או יומיים בה הוא בגדר שינוי מרענן.


ואולי זה האוכל. בא לי לטעום את כל ירושלים, ואני אף פעם לא מספיק לעשות את זה בכמה שעות (באחד הפוסטים הקודמים בבלוג כתבתי על שתי מסעדות אחרות בעיר; האחת מומלצת והשניה הרבה פחות). בשישי האחרון הגענו לירושלים עם משימות ברורות: טרטוריה חבה, הפלאפל הכי טעים בשוק (כהבטחתו של עמרי) וקדוש. כל זה ב-6 שעות, ולא היה אכפת לי אם אהיה רעב או לא. בין לבין עשינו קניות בשוק (note to self: לא לחזור לשם בשישי. לעולם) ובחנויות באזור.

לאלבום התמונות המלא: https://www.facebook.com/media/set/?set=a.436157753188299.1073741831.401486723322069&type=3&uploaded=26

תחנה ראשונה: טרטוריה חבה



שמעתי (נו, קראתי) על טרטוריה חבה לא מעט. המפגש הראשוני איתה היה דווקא פנים מול פנים, כשהגעתי פעם לירושלים בשעת כניסת שבת. העיצוב משך אותי, אבל המקום כבר נסגר. כך אגב הגעתי לחנות התבלינים והקטניות הסמוכה שהפכה להיות תחנת קבע בביקורים שלי בעיר (יפורט בהמשך). בהמשך נתקלתי בביקורת של שגיא כהן על המקום. כהן, מבקר מסעדות חסר בושה או חסד, דווקא פירגן למקום. מאוד לא טריוויאלי. אני משתדל לא לתת לביקורות של כהן להשפיע עליי (למרות שאני מתפתה בכל שבוע לקרוא אותן), בעיקר כשמדובר בביקורות קשות, אבל כאשר הוא מחמיא למקום - מודה ומתוודה - זה עובד עליי.


לא רק שגיא כהן מהלל אותה, אלא גם התיוגים הנלהבים באינסטוש. "טרטוריה חבה" היא מקום של אוכל (כשר וחלבי): בית קפה, מעדנייה, מאפייה, קונדיטוריה ומסעדה. העיצוב כפרי-עכשווי עם הרבה עץ, מתכת וצבע צהוב. על גבי דלפק ארוך מונחים קינוחים העשויים לעילא, כריכים ארוזים, מאפים, לחמים, תבשילים ומנות אוכל משתנות כמו קציצות דגים ברוטב אדום או ירקות קלויים. ישנו גם תפריט הכולל ארוחות בוקר, מנות ראשונות, מנות עיקריות (כמו פסטות טריות או דגים) וסלטים.


הגענו לירושלים יחסית מוקדם, ופתחנו את היום עם הפוך חזק, אקלר שוקולד וכריך גבינת ברי עם ירקות קלויים ורוקט. הכל היה מצוין, כולל הקפה. האקלר, קינוח שלרוב לא יוצא לי להזמין או לאכול, היה מושלם. בנוסף לשוקולד הנוגט, הסתתרה בתוך האקלר גם שכבת קראנץ' שהוסיפה מרקם נוסף ומעניין. 


הכריך היה טרי, טעים וגם גדול. התיישבנו באחד השולחנות הקטנים מחוץ למסעדה, צופים על רחוב יפו, וזללנו הכל. הבטחנו לעצמנו עוד לשוב למקום לארוחה מלאה בביקור הבא בעיר. קחו בחשבון שמאוד עמוס שם בימי שישי, אז תגיעו עם המון סבלנות.


טרטוריה חבה, רחוב יפו 119, ירושלים. פתוח החל משעות הבוקר ועד חצות, למעט בסופ"ש (שישי עד השעה 15:00 ובשבת פתוח החל מהשעה 20:00).

תחנה שנייה: תבלינים וקטניות




כאמור, בצמוד לטרטוריה חבה, ישנה חנות של תבלינים, קטניות וקפה טחון במקום. לצערי, אני תמיד שוכח לבדוק מה שם המקום, אבל אי אפשר לפספס אותו.


הרבה על המקום אין לי ממש מה לכתוב, מעבר לעובדה שכיף לקנות פה; לקחת שקית, ולמלא אותה באורז הודי מהרג'ה, פסטה יבשה או שעועית מנומרת. אפשר למצוא פה כמעט כל תבלין, ואפילו מלחים בטעמים שונים, פטריות מיובשות וכל סוג של בורגול.





תחנה שלישית: פלאפל האחים לוי


עמרי הבטיח לי כבר מזמן לקחת אותי לפלאפל הכי טעים בירושלים. כך בחצות היום, עמוס בשקיות פלסטיק עם קניות מהשוק, מצאתי את עצמי מזמין פלאפל בחצי אש-תנור (לאפה). אם לא הייתי מגיע עם עמרי, ספק שהייתי מבחין במקום. הדלפק קטן, מוסתר על ידי שמשונית כתומה ענקית, עמוס ומלא טפטופי סלטים. מקומות לשבת אין ממש, למעט מספר כסאות פלסטיק מסביב. מוכר אחד מבוגר מגלגל לאפות, ואחד אחר מבוגר אף יותר מטגן את כדורי הזהב.


האמת? טעים! הלאפה טרייה ולא עבה מדי, כדורי הפלאפל גם כן טריים ויוצאים מהטיגון בתחלופה מהירה. טחינה, צ'יפס, כמה כדורים בשורה, חמוצים וירקות - וקדימה לגלגל ולהגיש. כמו בכל דוכן פלאפל, גם פה ישנה עמדה קטנה של סלטים כמו בצל בסומק, חצילים מטוגנים או סלט כרוב, וכמובן טחינה, עמבה ושות'.

פלאפל האחים לוי, רחוב מחנה יהודה 51 (קרוב לפינת אגריפס, חפשו את השמשונית הכתומה).

תחנה רביעית: קדוש

בחרתי להגיע ל"קדוש" לאחר שקיבלתי המלצה מחבר שמתגורר בירושלים בשנים האחרונות. ההמלצה שלו קיבלה חיזוק גם בבלוג "מדבר מהבטן". לפי מיטב הבנתי, "קדוש" היא בגדר מוסד ירושלמי ותיק. כן, למרות שהיא עברה סוג של מהפך כאשר עברה לניהול של מסעדנים צעירים יותר. כנראה שהם עושים משהו נכון אם המסעדה-קונדיטוריה עדיין נתפשת כ"מקום חובה".


הזמנו מקום לארבעה לשעה 15:00, שלוש שעות לפני כניסת שבת, והמקום החל להתרוקן בהדרגה. בחוץ ישבו חבורות צעירות, חלקם אף עם שמיכות פליז דקות (בכל זאת, ירושלים). המקום מעוצב כביסטרו קטן עם שולחנות קטנים. ישנו דלפק המציע מבחר של עוגות ומאפים. השירות היה מחויך וחברי, אבל מעט עייף. הדבר לא נאמר בביקורת, שכן בתור מלצר-לשעבר, אני יודע היטב מה-זה משמרות של שישי בבוקר. בטח במקום עמוס כמו "קדוש".

מעבר לדברי המאפה, המקום מציע גם ארוחות בוקר, סלטים, כריכים ומנות עיקריות (כולל פסטה טרייה שנעשית במקום!). הרבה מקום בבטן לא היה לנו, אז חלקנו מנה אחת של פטריות ממולאות ומטוגנות ומנת פסטה: טורטליני במילוי תרד ופיסטוקים המוגש על בסיס שמן זית ועגבניות מיובשות. הזוג שאיתנו הזמין גם סלט ניסואז ולביבות סלק (הלביבות הגיעו עם אותו רוטב יוגורט כמו הפטריות המטוגנות).


ציפיתי לפטריות קטנות, כמו בהרבה מקומות אחרים, והופתעתי לקבל 4-5 פטריות גדולות ודשנות, מלאות בגבינה וצנוברים, העשויות היטב. וזה לא פשוט. פטריה עשירה בנוזלים, וצריך לדעת איך לטפל בה לפני הטיגון על מנת שהביס יהיה מושלם ולא יתמלא בנוזלים. גם לביבות הסלק היו טובות, אך בעיניי פחות מלהיבות.

מנת הטורטליני היתה מצוינת, למרות שאחת מיושבות השולחן (עיראקית מהוללת שמבינה דבר או שניים בבצק ממולא) חשבה שבצק הפסטה עבה מדי. עמרי ואני, פסאודו-מומחי פסטה עם רקורד עשיר בהכנת טורטליני, סברנו שהעובי היה מדויק. המילוי היה עשיר וכמות הפרמז'ן על המנה היתה מפנקת במיוחד. מומלץ מאוד.

קפה קדוש, רחוב שלומציון המלכה 6. כשר חלבי. פתוח כל יום (למעט שבת) החל מהשעה 07:00 ועד חצות. ביום שישי המקום נסגר כשעה לפני כניסת השבת. ביום שבת המקום נפתח במוצ"ש ועד השעה 01:00.

נספחים

חלק מהקניות באיזור השוק הוקדשו לרכישת כלי-בית חדשים (בעיקר צלחות). תמונות של צלחות הן לא מאוד מעניינות, אבל תמונות של אוכל על צלחות זה כבר משהו אחר.



הצלחת האוריינטלית הזו חייבה להגיש עליה חומוס, ולכן ניסיתי בפעם הראשונה להכין כזה בעצמי. לא כל כך הצלחתי (לכן עוד אין מתכון), אבל עדיין לא אמרתי נואש.

לעומת זאת, על צלחת זכוכית בסגנון של סבתא (משתדל להימנע מהמילה "וינטאג'") הגשתי קרפצ'יו דלעת טבעוני שכל מרכיביו, למעט השום, נרכשו במחנה-יהודה. חדי העין יזעקו מיד: "אבל הלא יש כאן פרמז'ן". אך לא. מדובר בשורש סלרי מגורר.

לסיום הפוסט הארוך, קבלו את המתכון הקצר והפשוט:

פורסים דלעת לפרוסות דקות, וקולים אותן על מחבת עם שמן זית (לא הרבה זמן כדי שהדלעת לא תתפרק לגמרי). נותנים לפרוסות הדלעת להתקרר, ומסדרים אותן על גבי הצלחת. מפזרים מעט גרעיני חמנייה (קלופים כמובן), מלח גס ופלפל שחור גרוס. מטפטפים לימון וגם קצת שמן שומשום. במרכז הקרפצ'יו מניחים כוסברה קצוצה גס (מומלץ לתבלן אותה לפני כן בלימון ומלח). מפזרים גם מעט שום קונפי במרחבי הקרפ'ציו ולבסוף - מגרדים מעל קצת שורש סלרי טרי. בתאבון!